המדיניות של טורקיה תחת ארדואן מהווה בשנים האחרונות איום ממשי על ישראל, עם השפעות לטווח הארוך הן במישור הצבאי והן במישור המדיני. 

בעשר השנים האחרונות עברה טורקיה, בראשותו של רג'פ טאיפ ארדואן, טרנספורמציה ממדינה שהייתה חלק מהמארג הביטחוני המערבי, לשחקנית אזורית רבת השפעה בעלת שאיפות אימפריאליות. 

אנקרה פועלת במקביל בזירות צבאיות, כלכליות ודתיות - מהבלקן ועד קרן אפריקה - מתוך מטרה לבסס "סהר טורקי" המקיף את ישראל מצפון ומדרום.

המעבר הזה הדגיש את השאיפות הניאו-עות'מאניות של אנקרה, כאשר טורקיה נוקטת מדיניות שמטרתה להגביר את כוחה האזורי ולערער את הדוקטרינה הישראלית המסורתית, כשהיא עושה זאת באמצעות שילוב של כוח קשה ורך.

טורקיה מגבירה נוכחות כדי למצב את עצמה כמעצמה: בסיסים טורקיים פועלים בלוב, בסומליה ובצפון סוריה, חברות תשתית טורקיות מתחרות בפרויקטים ישראליים באפריקה ובמפרץ. כמו כן, גופי תקשורת המזוהים עם ארדואן מפיצים נרטיב אנטי־ישראלי באופן עקבי בטורקית, אנגלית וערבית.

מדובר באסטרטגיה כוללת, המשולבת בכוח רך וחזק גם יחד - כאשר האסלאם הפוליטי הוא הכלי המרכזי דרכו טורקיה מבקשת לעצב מחדש את סדר היום האזורי.

מאז מלחמת "חרבות ברזל" באוקטובר 2023, היחסים בין ירושלים ואנקרה הידרדרו במהירות. במאי 2024 טורקיה ניתקה לחלוטין את קשרי הסחר עם ישראל, שהיקפם עמד על כ-9.5 מיליארד דולר בשנה, וסגרה את המרחב האווירי שלה בפני מטוסים ישראליים. 

בנוסף, הוטל אמברגו כלכלי, הוגבל שיט ישראלי בנמלי טורקיה ואפילו נמנעה השתתפות ישראלית בתרגילי נאט"ו. ארדואן עצמו הצהיר מספר פעמים כי ישראל היא "אויב שיש לחסלו" והזהיר מפני התדרדרות אזורית נוספת, במיוחד בתרחיש של התלקחות בסוריה או בלבנון.

דבר נוסף המעיב על קשריהן של ישראל וטורקיה הוא הקשר ההדוק של טורקיה הארדואנית עם חמאס.היחסים ההדוקים בין טורקיה לבין חמאס הם חלק בלתי נפרד מהמפנה האסטרטגי שעברה אנקרה בעידן רג'פ טאיפ ארדואן - מעבר ממדיניות מערבית יחסית לדוקטרינה אסלאמית-רדיקלית, החותרת להוביל את הציר הפלסטיני והאחים המוסלמים במזרח התיכון. טורקיה, שבעבר נחשבה מדינה חילונית עם שותפות רשמית לישראל ולמערב, החלה לאחר 2006 לטפח ערוצים ישירים עם חמאס ולתמוך בהנהגת הארגון, תוך הגברת רטוריקה אנטי-ישראלית ופתיחת דלת למדיניות אזורית חדשה. שורש השינוי טמון הן בערכים הדתיים והתודעתיים של הנהגת מפלגת 'הצדק והפיתוח' והערכים עליהם גדל ארדואן בצעירותו, והן בהבנה הגיאו-אסטרטגית שטורקיה מרוויחה ממעמד של מתווכת, נותנת חסות אידיאולוגיתֿ וכלכלית ומגינת חמאס בזירה הבינלאומית.​

מבנה הקשרים הללו משקף את חפיפת האינטרסים בין ארדואן לבין הנהגת חמאס: מיחסי אירוח בין מדריך למודרך, דרך שותפות בתכנון מדיניות החוץ ומנגנונים דיפלומטיים, ועד פיתוח כלים אזרחיים המתמרצים את חמאס לשרוד ולשמר אחיזה בעזה. לאנקרה מעורבות פוליטית נחרצת שכוללת פגישות פומביות תכופות עם בכירי חמאס, היצמדות לאינטרסים של חמאס ותקיפות פומביות נגד ישראל מעל כל במה אפשרית. התבטאויות רבות נשמעות מפיו של שר החוץ הטורקי, הקאן פידאן, הנוהג להיפגש תכופות עם בכירי חמאס, ביניהם ח'ליל אל-חיה ומוחמד דרוויש. 

הקשרים בין טורקיה לבין חמאס נרקמו במקביל לעלייתו של רג'פ טאיפ ארדואן לשלטון ב-2002 והתחזקו בעיקר מאז 2006, כאשר חמאס זכה בבחירות ברצועה והפך לשחקן המרכזי בזירה הפלסטינית. המעבר של אנקרה למדיניות פרו-פלסטינית וניאו-עות'מאנית לווה בדיונים גלויים עם הנהגת חמאס, הזמנת פגישות רשמיות ואף הענקת מקלט לפעילי חמאס באיסטנבול (מקצתם ממשוחררי עסקת שליט ב-2011). דמויות בולטות כמו ח'אלד משעל וסלאח אל-עארורי נהנו ממעמד ציבורי ומשאבים דיפלומטיים, כולל קבלת דרכונים טורקיים, סיוע לוגיסטי ואבטחה ישירה מטעם הרשויות הטורקיות. 

בעוד ארדואן ניהל קמפיינים חריפים נגד ישראל ופתח קו תקשורתי פומבי אוהד חמאס, במיוחד לאחר אירועי משט  המרמרה ב-2010 - טורקיה איפשרה לארגון הטרור לפתח תשתית עסקית, לקדם הברחות, לנהל את פעילות הטרור ביהודה ושומרון משטחה, ולהפעיל רשתות חלפנות כספים לגיוס תרומות וחתימת עסקאות נדל"ן דרך גופים פרטיים במדינה.

ניתן להתייחס ליחסי טורקיה וחמאס במספר נקודות עיקריות:

1. חסות מדינית ודיפלומטית אנקרה מספקת מקלט לפעילים בכירים של חמאס, כולל כאלה המעורבים בפעילות טרור ישירה. היא מאפשרת להם להתגורר באיסטנבול, מעניקה דרכונים טורקיים ומאפשרת גישה חופשית לחשבונות בנק, רכוש ותנועת כספים.

2. תמיכה כלכלית במסווה הומניטריהגוף הטורקי AFAD משמש ערוץ להעברת כספים, חומרים וציוד לרצועת עזה תחת כיסוי של "סיוע הומניטרי". לפי מקורות ביטחוניים, חלק מהחומרים המועברים מטורקיה לעזה מתועלים לשיקום תשתיות טרור, לבניית מנהרות ולשימושים צבאיים־לוגיסטיים.

3. לגיטימציה בינלאומית לחמאסארדואן משתמש בשפה דיפלומטית מתוחכמת, הממקמת את חמאס כשחקן מדיני לגיטימי ולא כארגון טרור. הוא מתעקש להציג את הנהגת חמאס כ"נציגי העם הפלסטיני" ואת ארגון הטרור כ"תנועת שחרור לגיטימית".באופן זה, טורקיה משיבה לחמאס את מה שאיבד בזירה הערבית: לגיטימציה פוליטית-מדינית, תדמית מוסרית ותמיכה ציבורית רחבה.

4. החיבור האידיאולוגי - האחים המוסלמיםהקשר בין ארדואן לחמאס מושתת על אידיאולוגיית האחים המוסלמים, המהווה בסיס רעיוני משותף לשני הצדדים. עבור ארדואן, חמאס הוא לא רק תנועה פלסטינית, אלא שלוחה טבעית במאבק העולמי למען "תחיית האיסלאם הסוני". עבור חמאס, טורקיה היא מקור השראה, דוגמה למדינה מוסלמית מודרנית המשלבת לאומיות, דת ופוליטיקה ומקדמת את ערכי האחים המוסלמים.

ההשפעה בעזה: דריסת רגל מדינית חדשה

לאחר הסכם הפסקת האש האחרון, הציבה אנקרה את מהמט גולאולו כמתאם מדיני והומניטרי בעזה.זהו תפקיד רשמי מטעם טורקיה, שמעניק לה לראשונה נוכחות קבועה ברצועה, תחת מסגרת דיפלומטית־הומניטרית לגיטימית.

עם כניסתו של גולאולו, נפתחו משרדים של AFAD ושל הסהר האדום הטורקי בעזה. טורקיה אף ביקשה להציב צוותי חילוץ קבועים, הנושאים ציוד צבאי קל - "לצורכי שמירת שלום". בפועל, מדובר בהכשרת נוכחות טורקית כמעט צבאית בשטח עוין לישראל, תוך חיזוק תשתיות חמאס והעמקת תדמיתו כלגיטימי בעיני הציבור העזתי.

אתגר טורקי חדש 

מדיניות החוץ של טורקיה בעידן ארדואן אינה רק ביטוי לשאיפה אזורית, היא משקפת אידיאולוגיה ברורה של התנגדות להשפעתה של ישראל ושל הדוקטרינה המערבית בכלל.

במשך שנים נהגה ישראל לראות בטורקיה גורם מתווך, מעין "שותפה ביקורתית" שמסוגלת לאזן בין העולם המערבי לעולם המוסלמי. אלא שהנחת יסוד זו קרסה. ארדואן, מונע ממניעים דתיים ופוליטיים, הפך את טורקיה לצד מעורב בעימות הישראלי־פלסטיני: לא רק כתומכת בחמאס, אלא כמי שפועלת באופן שיטתי לשימור כוחו הפוליטי. אנקרה אינה מסתפקת בהבעת תמיכה מילולית, היא מעניקה מקלט לבכירי חמאס, ומפעילה את מנגנון הסיוע ההומניטרי AFAD כזרוע דיפלומטית־לוגיסטית המשמשת למעשה להטמעת השפעה טורקית בשטחי עזה. בכך, טורקיה אינה פועלת כמתווכת, אלא כשחקן בעל אינטרס מובהק – כזה שמערער באופן ישיר את מאמצי ישראל לייצב מבנה שלטוני חלופי ברצועה.

כניסתה של טורקיה לקונסטרוקציה המדינית של עזה, בעיקר בשיתוף עם קטר, משנה את חוקי המשחק. מדינות מערביות רבות רואות באנקרה גורם לגיטימי בעל נגישות לשטח, ובכך נוצר מצב פרדוקסלי: ישראל מוצאת עצמה מתמודדת עם "מתחרה דיפלומטית" - חברה בנאט"ו, הנתפסת כשותפה מערבית, אך בפועל מקדמת נרטיב עוין לה. כאשר טורקיה יוזמת תהליכים של שיקום, תיאום סיוע או דיאלוג עם חמאס, היא בעצם מכתיבה את סדר היום האזורי ומציבה את ישראל כמי שמכשילה יוזמות הומניטריות. זו פגיעה לא רק במדיניות החוץ, אלא גם בלגיטימציה של ישראל כגורם ריבוני שמסוגל לנהל את סביבתו הביטחונית.

מעבר לפן הפוליטי, טורקיה חותרת לבסס השפעה כלכלית עמוקה באזור. חברות טורקיות זוכות למכרזים בתחום התשתיות, התחבורה והגז, הן בעזה והן בזירה המזרח־תיכונית הרחבה. החדירה הזו אינה מקרית, היא מייצרת תלות אזורית שישראל אינה חסינה מפניה. טורקיה מצליחה למקם את עצמה כמתווכת וספקית מרכזית של ייצוא ושיקום משאבים, ושל אנרגיה - מה שהופך למוקד שמאתגר את הכלכלה הישראלית לצד האתגר הביטחוני.אם תימשך מגמה זו, ישראל עלולה למצוא עצמה במצב של תלות עקיפה בשרשרת האספקה הטורקית - תלות שתעניק לארדואן מנוף השפעה משמעותי, גם ללא עימות ישיר.

אחד הכלים המרכזיים בארסנל של טורקיה הוא מערך התודעה. באמצעות רשתות מדיה בינלאומיות כמו TRT World, Anadolu Agency וערוצי סושיאל המזוהים עם הממשל, מצליחה אנקרה להחדיר נרטיב אנטי־ישראלי עקבי. חמאס מוצג כמגן העם הפלסטיני, ישראל ככובש חסר רחמים, וטורקיה כ"מצילה ההומניטרית". קמפיינים אלו אינם נועדו רק לשכנע את דעת הקהל הערבית - הם מכוונים למערב, לאקדמיה, ולארגוני זכויות אדם. מדובר בלוחמה מודרנית לכל דבר, המשנה את דפוסי ההשפעה בעולם שבו דעת הקהל הפכה לנכס אסטרטגי.  לאנקרה מטרה ברורה  בשחיקת הלגיטימציה של ישראל אינה תוצר לוואי - זהו יעד אסטרטגי מתוכנן, המשרת את החזון הניאו־עות’מאני של ארדואן.

מה על ישראל לעשות? מדיניות חדשה מול אתגר טורקי מתהווה ישראל אינה יכולה עוד להרשות לעצמה להתייחס לטורקיה של ארדואן כאל "ידידה בעייתית". יש להגדיר אותה מחדש כמדינה יריבה: חברה בנאט"ו אמנם, אך בעלת מדיניות אנטי־ישראלית ברורה. שינוי ההגדרה האסטרטגית הזו יאפשר למערכת הביטחון, למשרד החוץ ולמודיעין לפעול בסינרגיה: לבנות דוקטרינת הרתעה ייעודית, לחזק את האיתנות המדינית מול וושינגטון ובריסל, ולהבהיר למערב את עומק הסכנה שבהענקת לגיטימציה למדיניותו של ארדואן. במקביל, ישראל חייבת להעמיק את הבריתות עם יוון, קפריסין, מצרים ומדינות המפרץ : יצירת בלוק נגדי באזור מזרח הים התיכון שיאזן את הכוח הטורקי, בשיתוף פעולה צבאי, כלכלי ומודיעיני.

גם בתחום הכלכלה, ישראל צריכה לשבור תלות ולהאיץ את פיתוח נתיבי הגז עם יוון וקפריסין, להקים מסלולי ייצוא עצמאיים לאירופה ולמדינות אפריקה, ולצמצם את נוכחותן של חברות טורקיות בפרויקטים אסטרטגיים. כל זאת לצד הפעלת מערך הסברה יזום  נגד השפעתה התקשורתית של טורקיה. ישראל נדרשת לחשוף את פעילות AFAD, את השימוש הציני בסיוע הומניטרי למטרות טרור, ואת הקשרים הישירים בין אנקרה לחמאס.

טורקיה של ארדואן אינה עוד מדינה מוסלמית שנעה בין מזרח למערב - היא פרויקט פוליטי־אידיאולוגי רחב שמבקש להכתיב זהות חדשה למזרח התיכון. תחת מסווה של מתווכת, היא פועלת כשחקן פעיל המעצב את עזה מחדש, מעניק חסות לחמאס ומציג אותו כארגון לגיטימי, שולט בתודעה הציבורית ומחדיר את השפעתו לכל תחום: מדיפלומטיה, כלכלה וצבא ועד תקשורת. ההתמודדות עם טורקיה מחייבת את ישראל לשינוי עומק - לא רק בעוצמת ההרתעה, אלא בתפיסה: להבין שהאיום החדש אינו תוקף את הגבולות, אלא את הזהות, הלגיטימציה והיכולת של ישראל להנהיג אזורית.