העימות מול איראן יצר רעידת אדמה פוליטית וביטחונית ברחבי המפרץ והוביל לשינוי תפיסתי חד בקרב מדינות האזור. לצד המהלכים התקיפים של איחוד האמירויות, בולטת במיוחד בחריין - מדינה קטנה שהפכה לאחת החזיתות הרגישות ביותר מול טהרן. מלחמת ארבעים הימים בין ישראל, ארה״ב ואיראן לא רק החריפה את המתיחות האזורית, אלא גם המחישה עד כמה מדינות המפרץ חוששות מהשפעה איראנית פנימית ומהפעלת רשתות נאמנות בתוך שטחן. מבחינתן, איראן כבר אינה רק יריב גיאופוליטי - אלא איום ישיר על יציבות המשטרים ועל הביטחון הכלכלי של האזור כולו.

בחריין ניצבת במוקד החשש הזה. מדובר בממלכה שבה רוב שיעי חי תחת הנהגה סונית של משפחת אל־חליפה - מציאות שמלווה במשך שנים במתחים פוליטיים וחברתיים. במהלך המלחמה האחרונה נרשמו גילויי הזדהות עם איראן ועם “ציר ההתנגדות”, מה שהגביר את תחושת האיום בקרב השלטון במנאמה.

גם הנורמליזציה עם ישראל במסגרת הסכמי אברהם הפכה את בחריין, מבחינת טהרן, ליעד בעל חשיבות מיוחדת גם מבחינה אסטרטגית וגם סמלית. במנאמה חוששים כי התמיכה שנראתה ברחובות אינה אירוע נקודתי, אלא חלק ממאמץ איראני ארוך טווח לערער את יציבות הממלכה מבפנים.

על רקע זה מגיעים המעצרים הנרחבים שנחשפו לאחרונה במפרץ. בחריין, איחוד האמירויות וכווית הודיעו על חשיפת חוליות טרור של חיזבאללה שפעלו תחת מעטה עסקי ובאמצעות חברות מסחריות. לפי הדיווחים, גורמים המקושרים לאיראן ניסו לחדור למערכות פיננסיות, להקים תאים חשאיים ולבצע פעולות שנועדו לפגוע ביציבות הביטחונית והכלכלית של מדינות האזור.

בבחריין נעצרו חשודים שעברו הכשרות בלבנון ותכננו פעולות נגד יעדים רגישים בממלכה. באמירויות אותרו חברות קש ששימשו, לפי הטענות, ככיסוי לפעילות איראנית, ובכווית סוכלו התארגנויות נוספות שנועדו לעורר חוסר יציבות פנימי. במדינות המפרץ רואים בכך הוכחה לכך שחיזבאללה ומשמרות המהפכה פועלים כיום הרבה מעבר לזירות המסורתיות בלבנון, סוריה ועיראק ומנסים להעמיק את אחיזתם גם בלב המרחב המפרצי.

התגובה מצד בחריין הייתה חסרת תקדים: הממלכה שללה אזרחות מעשרות אזרחים ובני משפחותיהם בשל תמיכה באיראן ובחיזבאללה, הדיחה חברי פרלמנט שהתנגדו לצעדים הללו והעלתה את רמת הכוננות הצבאית לשיא. במקביל, גם באיחוד האמירויות ובסעודיה נשמעות הצהרות תקיפות יותר ויותר נגד טהרן, כולל אמירות פומביות שלפיהן לא ניתן עוד לקיים דו־קיום עם המשטר האיראני.

כך מתעצבת בהדרגה מציאות חדשה במזרח התיכון: מדינות המפרץ הסוניות אינן מסתפקות עוד במדיניות של בלימה והכלה, אלא עוברות למאבק ישיר מול מנגנוני ההשפעה האיראניים. עבור בחריין, זהו כבר לא רק עימות אזורי אלא מאבק על הלכידות הפנימית ועל עתידו של בית המלוכה עצמו.

בתמונה: מלך בחריין, חמד בן עיסא אל חליפה

מקור: סות ביירות