מלחמה היא מצב מורכב המביא עמו לא מעט מראות קשים, אך בבסיס הדברים, גם מלחמות, על אף היותן לעיתים קשות במיוחד, ובייחוד כאשר הן מתקיימות בתווך אורבני, הן אירוע אנושי שמקורו בקונפליקט.

לאחרונה מתקיים שיח ער במיוחד סביב התנהלות צה״ל בזירות הלחימה שבהן מצויה ישראל בעת הזו: עזה, לבנון, יהודה ושומרון. הולכת ומתגבשת טענה שלפיה לאחר יותר משנתיים של לחימה, חיילי צה״ל מצויים במשבר מוסרי. יש אף המרחיקים לכת ומצביעים על התפרקות של ממש בתחומי המוסר והמשמעת. טענות אלה נשענות על מספר אירועים חריגים שהתרחשו בצה״ל בחודשים האחרונים, על רקע הלחימה במרחבים אורבניים. אירועים אלו תועדו במצלמות, ובהם דוגמאות כגון השחתת פסל של ישוע בעיירה עיתרון שבלבנון, סילוק גס של צוות תקשורת זר מאזור פעילות של צה״ל בגזרת הבקעה, ועוד דוגמאות ספורות. שיא הטענה הוא שישראל אף מתגמלת התנהגות בלתי מוסרית, וטקס הדלקת המשואה ביום העצמאות בידי הרב זרביב, מפעיל דחפור, מוצג כדוגמה לדרך שבה החברה הישראלית נותנת הכרה נורמטיבית לאירועים חריגים ולא מוסריים – לפחות בעיני הטוענים כך.

אכן, ניתן לדון בכל אירוע בנפרד, לנתח אותו ולהפיק ממנו מסקנות, אך המתמטיקה הפשוטה מצביעה על עובדה ברורה: מספר האירועים המצומצם ביחס לצבא המפעיל מאות אלפי חיילים בכל הזירות, ולאחר אירוע רצחני בסגנון 7 באוקטובר, אינו מאפשר בעיניי לומר שצה״ל מצוי בקריסה מוסרית.

לצורך הניתוח אדבוק בדין הבינלאומי בתחום הלחימה, המתיר למדינה לפעול צבאית נגד מרחב אזרחי או כל מבנה אזרחי שממנו בוצע ירי ישיר לעבר אזרחי וחיילי המדינה השנייה. הדבר כתוב שחור על גבי לב וברור. ואף על פי כן, אצלנו בישראל, אנו מקשיחים ומעצימים את מנגנוני הבקרה בשלוש שכבות: אנו מגדירים שלב במערכה שבו קוראים לאוכלוסייה האזרחית להתפנות; אנו מסמנים תא שטח שבו האוכלוסייה תקבל מענה הומניטרי; ואנו מזהירים לפני הפעלת האש, כולל ביצוע שיחות טלפון לאזרחים. כך צה״ל פועל במרחב אורבני – זו תורת הלחימה שלו. ומדוע? אך ורק כדי למנוע פגיעה מיותרת באזרחים במרחב הלחימה. בהקשר הצבאי, זהו קו הבסיס: תפיסת לחימה שמראש מכילה בתוכה את הדין הבינלאומי ואף מרחיקה לכת שלוש מדרגות מעבר לו – וזה רק בהקשר הצבאי.

כאשר עוברים להקשר הערכי, ראוי לבחון מהן נורמות המוסר שעל פיהן מתחנך הנוער בישראל: מהו יסודו התרבותי, מה הוא לומד במוסדות החינוך, ועם איזה מטען הוא מגיע לשירות הצבאי. בשבוע שעבר קראנו את פרשת "קדושים" בתורה – אבן היסוד התרבותית הראשית של העם היהודי זה אלפי שנים. פרשה זו כולה מהווה מניפסט של מוסר בין אדם לחברו, ובתוכה ניתנים דגשים עד לרמה הבסיסית ביותר כיצד בני אדם נדרשים להתנהג זה כלפי זה. זה מה שלומדים אצלנו בבית הספר, וזה המטען הערכי שאיתו יוצאים הצעירים לדרכם במובן התרבותי – אך לא רק.

גם ברמה החינוכית-אזרחית, כל נער ונערה, בטרם יסיימו את לימודיהם, מחויבים ללמוד את כללי הדמוקרטיה, את הערכים הדמוקרטיים ומשמעותם, בדגש על תחום זכויות האדם והאזרח ועל האופן שבו דמוקרטיה מתמודדת, למשל, עם תקשורת או עם התקהלות אזרחית. התלמידים נבחנים על כללים דמוקרטיים אלה לפני יציאתם לשירות הצבאי.

ניתן למעשה לומר כי היסוד התרבותי של לוחם בצה״ל רחוק שנות אור מן ההתנהגות הבזויה שנצפתה בכמה אירועים בודדים, אשר מהווים סטייה מן הנורמות. וכאן טמון הטיעון החשוב ביותר להבנתי: על רקע כל האמור לעיל, רובם המוחלט של חיילי צה״ל הלוחמים אינם נותנים יד להתנהגות מבזה בשדה הקרב. הנורמה בצה״ל היא שאירוע כזה מדווח, פשוט משום שחיילינו רואים בו סטייה מן הנורמה. לא רק שהאירוע מדווח, הוא אף מטופל באמצעים משמעתיים, עד כדי רמה שגם אנחנו עצמנו לעיתים מותחים עליה ביקורת. אירועים אלו נתפסים בעינינו כחמורים, ובוודאי שאיננו עוברים עליהם לסדר היום.

הטיעון האחרון שבו ברצוני לגעת הוא עניין ההקשר. צה״ל יצא למלחמה הנוכחית לאחר אירוע חמור, שהיה כולו פשע אחד גדול נגד האנושות. רוצחי חמאס ביצעו ב-7 באוקטובר 2023 אחד המעשים החמורים ביותר הידועים לאנושות, באמצעות פלישה של חוליות רוצחים ליישובים ישראליים, מתוך כוונה תחילה לפגוע באזרחים חפים מפשע. פעולה זו החלה בקריאה מפורשת של מנהיג הרוצחים הללו, לפשוט על יישובים ישראליים עם גרזנים, לעקור לבבות, לבצע מעשי זוועה כדי לזעזע את הציבור הישראלי ולזרוע אימה בישראל. "נגרום לכך שישה מיליון יהודים בישראל לא יוכלו לנשום" – כך גם תועד בדברים שנמצאו במסמכים שנתפסו בעזה. שישה מיליון – מספר שאומר הכל על כוונותיו של מנהיג האויב, שנבחר בעזה בבחירות חופשיות, מבלי כמובן שאיש בעולם יביע זעזוע של ממש. זהו מוסרה של חמאס, וזהו המוסר הפלסטיני, שכן העם הפלסטיני בחר בחמאס.

ב-7 באוקטובר ראו חיילי צה״ל את הזוועות הללו בעיניהם. הם ראו שואה. וכאשר יצאו למהלך התקפי ברצועת עזה, רק שלושה שבועות לאחר אירועים אלה, שבועות שבהם הושקע מאמץ אדיר להניע את האוכלוסייה העזתית למרחב מבטחים, רק אז יצאו לוחמי צה״ל למערכה בשטח האויב. שם גילו כי כמעט כל בית משמש את פעילות הלחימה של האויב, את הימצאותו בתוך המרחב האזרחי, את התבצרותו ואת צבירת אמצעי הלחימה ללא סוף, כולל הסתרת רקטות במיטות ילדים ומניפסטים אינסופיים ברוח דאע"ש, לרבות הספר "מיין קאמף" שכתב היטלר בהיותו בכלא הגרמני. זהו המסד התרבותי-נורמטיבי שעליו גדלים ילדי הפלסטינים.

לסיכום עד-כאן, אני מציע לכל אדם בר-דעת להשוות בין המסד הנורמטיבי הישראלי לבין המסד הנורמטיבי הפלסטיני, ולנסות לגזור מתוכם את תפיסת המוסר של שני הצדדים, תוך בחינה מדוקדקת של הצד הישראלי. לא יהיה זה מסובך מדי לומר איזו א-סימטריה מוחלטת קיימת כאן.

הטוענים לקיומו של משבר מוסרי בצה״ל  (שהוא, בסופו של דבר, צבא עממי) נשענים גם על דבריו של הרמטכ״ל, רב-אלוף זמיר, בכנס האחרון עם המפקדים הבכירים, שם הוכיח אותם על התנהגות שאינה נורמטיבית. בעיני אותם מבקרים, זוהי הוכחה לכך שצה״ל מתפרק מערכיו המוסריים. אני טוען שזו טענה דמגוגית במיוחד, אשר רק מוכיחה את רמת המוסר של צה״ל. עצם העובדה שהרמטכ״ל מעלה את האירועים החריגים ומנהל עליהם דיון בפני הקצונה הבכירה, לא זו בלבד שאינה מהווה תמיכה בטענת ה״התפרקות״, אלא להפך – היא מראה שצמרת הארגון הצבאי אינה מעלימה עין מאירועים חריגים, ואף מציבה את הטיפול בהם בראש סדר העדיפויות.

הדוגמה הנוחה ביותר לתיאור היא דווקא הסיפור של הרב זרביב עצמו, שהרי הוא מתואר על ידי מבקרי הנורמטיביות של צה"ל כדוגמה המובהקת למשבר המוסרי שפוקד את צה״ל ואת החברה הישראלית. ניתוח הטענה הזו מוכיח שהביקורת הנורמטיבית אינה מגיע בהכרח מזווית סוציולוגית או פסיכולוגית, אלא מזווית אחרת, שלא בהכרח נשענת על כלים מדעיים. על מה, בעצם, הטענה כלפי הרב זרביב? על כך שצילם את עצמו משבח את פעולות ההרס של צה״ל, במסגרת הקשרים דתיים. עבור אותם מומחים, זוהי עדות לכשל מוסרי, והעובדה שהוא הדליק משואה ביום העצמאות נתפסת כהוכחה להידרדרות מוסרית ברמה המדינתית. טיעון זה אינו רק מרושע, הוא מגיע באופן מובהק מזווית פוליטית.

זרביב משתייך לעדה החרדית בישראל, אותה קהילה שמצביעי שמאל רבים רואים בה בעיה, ומאשימים אותה ב״פרזיטיות״ בשל הימנעותה מגיוס לצבא. זרביב, שהלך כברת דרך נוספת והתגייס לשירות בחזית מערך הלחימה זמן רב לאחר גיל הפטור משירות, הוא דוגמה שהחברה הישראלית מעוניינת שהחרדים ינהגו כמוה, ולכן נבחר להשיא משואה. אך הניתוח של אותם מומחים כנראה מתעלם מכך במכוון, ונשען כמעט בלעדית על האמירות הבוטות של זרביב בסרטוניו מרצועת עזה. ראוי להדגיש שכל פעילותו הצבאית של הרב בעזה בוצעה על פי הפקודות ובהתאם לדין הבינלאומי בהקשר של הרס תשתיות אויב במרחב אזרחי בעת לחימה, אבל את חוקרי הנורמטיביות אסור לבלבל כנראה בעובדות.

אסיים ואומר כי הטענה שלפיה צה״ל מצוי בקריסה מוסרית במלחמה הנוכחית היא טענה מופרכת. היא נשענת על מקרים ספורים שאינם נורמה אלא סטייה מן הנורמה, והופכת כאילו את היוצא מן הכלל לכלל.  הטוענים כך מתעלמים לחלוטין מהמסד התרבותי-יסודי של חיילי צה״ל, המשרתים בצבא עממי שחייליו אינם עוברים אינדוקטרינציה, אלא חינוך לכיבוד ערכים אנושיים. זהו צבא שתורת הלחימה שלו משלבת הגנה על אזרחים במרחב הלחימה, צבא שנקרא למלחמה בעקבות פשע חמור ומזעזע שבוצע נגד אזרחיו, ושפעולותיו הראשוניות התמקדו בהנעת האוכלוסייה והוצאתה ממרחב הסיכון. צבא זה פועל על פי הדין הבינלאומי, וכל חריגה מכך היא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל, חריגה המטופלת עד לרמת הפיקוד הבכיר ביותר. 

הטענה לפיה צה"ל מתפרק ממוסר היא הפרזה קיצונית, שלא לומר טענה מעוותת, העושה עוול לצה״ל ולחברה הישראלית כולה. לעשות זאת כעדות אל מול תקשורת בינלאומית, זו בכלל רשעות המעידה על שנאה עצמית.