חלפו תשעים שנה מאז פרוץ מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936–1939), המוכרים בשם "המרד הערבי הגדול" בארץ ישראל.  

היו אלו שלוש שנים של אלימות, מרד וטרור ערבי, שעיצבו במידה רבה את פני הסכסוך הישראלי - ערבי עד ימינו. ציון דרך היסטורי זה ראוי לבחינה מחודשת של דפוסי מחשבה, הנהגה ופעולה, שהדיהם ממשיכים ללוות את המציאות בת זמננו. האם חל שינוי מהותי או שמא ההסטוריה חוזרת על עצמה? 

רקע הסטורי

"המרד הערבי הגדול" היה הרבה מעבר להתפרצות זעם ספונטנית. הוא שילב התנגדות לאומית-ערבית עם התנגדות דתית-אסלאמית, נגד התבססות היישוב היהודי והשלטון הבריטי בארץ ישראל. מטרת הערבים היתה ברורה: להיפרע משלטון המנדט הבריטי בכדי לכונן מרחב ערבי עצמאי וריבוני כביתר אזורי המזרח התיכון, לעצור את גלי העלייה היהודית ארצה, ולסכל את חזון התנועה הציונית להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.

במהלך שלוש שנות המרד, שהחל באפריל 1936 והסתיים באוגוסט 1939, נהרגו למעלה מ-400 יהודים ונפצעו אלפים. הבריטים ספגו כ-300 הרוגים ומאות פצועים מקרב כוחות הביטחון, לערבים היו כ-4000 הרוגים ואלפי פצועים. רבים מהנפגעים הערבים נפגעו כתוצאה ממאבקי כוח פנימיים ו"טרור פנימי", שכלל מאות חיסולי חשבונות בתוך הציבור הערבי בין פלגים יריבים. זאת בנוסף לחיסול כל מי שהוגדר כ"בוגד" או "מתנגד פוליטי", גם בשל אי ציות לדרישת תשלום "מס" להנהגת המרד. תופעה זו, של אלימות בחברה הערבית, מאבקי ירושה, כוח ושליטה אלימים בשטח, ממשיכה לתת אותותיה עד לעצם היום הזה, ברחבי הארץ. 

מנגד, המרד הערבי שימש כזרז משמעותי עבור הנהגת היישוב היהודי, למעבר מתפישת ביטחון של הגנה פסיבית, לארגון שיטתי של הגנה אקטיבית. ברוח זו פותחה אסטרטגיית "היציאה מן הגדר" - תקיפת הכנופיות הערביות בבסיסיהן. הוקמו מסגרות לוחמות התקפיות ששינו את דפוסי הפעולה של ארגון "ההגנה", עם הקמת "הנודדת" ובהמשך "פלוגות השדה". שוכללו פעולות האצ"ל שעבר מ"הבלגה" ל"תגובה" ולביצוע פעולות גמול. הוקמו "פלוגות הלילה המיוחדות" של צ'ארלס אורד וינגייט, שהיוו השראה להקמתן של היחידות המיוחדות בצה"ל. 

לצד המאבק הצבאי, התרחבה ההתיישבות היהודית בשיטת "חומה ומגדל" עם הקמתן של 52 נקודות יישוב חדשות ברחבי הארץ. הוקם נמל תל אביב שאפשר ליישוב היהודי להשתחרר מהתלות בנמל יפו הערבי. הועמק שיתוף הפעולה עם הבריטים, גם אם היה זה לזמן מוגבל, על בסיס האינטרסים המשותפים באותה עת. כך לדוגמא התגייסו יהודים למשטרה הבריטית כנוטרים להגנת יישובים, מתקנים חיוניים ועורקי תחבורה מרכזיים; ארגון ה"הגנה" העביר לבריטים מודיעין שוטף על תנועות המורדים, מיקומי כנופיות וזהות מנהיגי המרד; התקיים שיתוף פעולה בבניית "גדר הצפון" - תשתית הנדסית-ביטחונית למניעת חדירת כוחות ונשק מלבנון ומסוריה עבור המורדים הערבים בארץ שכללה את הגדר כמכשול, כביש הצפון ומצודות טיגרט. ראוי לציין כי שיתוף הפעולה עם הבריטים באותה עת, אפשר ל"הגנה" להפוך מארגון מחתרת קטן לכוח צבאי מאורגן, מיומן ומצויד, דבר ששירת את היישוב לקראת מלחמת העצמאות.

מה למדנו?

מעבר לתיאור ההיסטורי, עולה השאלה: מה ניתן ללמוד מאותה התקופה, הרלוונטי לימינו?

ראשית, המאורעות המחישו ביתר שאת את העובדה שהסכסוך בבסיסו הינו דתי במעטפת לאומית. האופק המדיני היהודי - ציוני לא ניפגש מעולם וככל הנראה לא יפגש לעולם עם האופק האסלאמי - לאומי. לא קם, וככל הנראה גם לא יקום או ישרוד למשך זמן הערבי-מוסלמי שיוותר, בכנות ושלא במסגרת פסק הלכה דתי ("פתווה") המאפשרת הונאה ("תקייה"), על פרומיל מאדמת האומה האסלאמית למען "כופרים". בוודאי לא למען הבטחת קיומה של מדינה יהודית ריבונית בעלת יכולת הגנה עצמית במזרח התיכון. 

שנית, התערבות מעצמות המערב, המנסות לאזן בין הבטחות סותרות ליהודים ולערבים מבלי להבין את שורשי הסכסוך ואדניו התאולוגיים, התרבותיים והלאומיים - מייצרת מציאות מתסכלת בקרב הצדדים. תסכול זה מתורגם בקרב הערבים לאלימות, חורבן והרס, בהתאם לאימרה "דין מוחמד בחרב". זאת לצד קריאות לטבח ביהודים, כפי שביצע מוחמד בכל עת שכשל בכפיית אמונתו ודרכו החדשה על סביבתו, דבר המוצא ביטוי בקריאה הידועה שנועדה להזכיר ליהודים את גורלם המר: "חייבר חייבר יא יהוד". כיוון שההנהגות הערביות הלאומיות והדתיות אינן דוגלות באמת ובתמים בפשרה או ויתור על חלום "השיבה" וחיסול מדינת היהודים, אין הן מספקות חזון אמין וברור לשלום, אלא רק לעוד סבבי אלימות ושפיכות דמים. מנגד, בצד היהודי בולטת התקווה - הדחף לצמיחה, להתחדשות ולפיתוח ארץ ישראל בכל תחומי העשייה, מהתיישבות נרחבת ועד לכלכלה משגשגת.  

שלישית, המרד הערבי חשף את דמותה של הנהגה ערבית מפולגת ואלימה, ואת המחיר שמשלם הציבור שלה בגינה. החברה הערבית בארץ ישראל סבלה משסעים פנימיים עמוקים ואלימים משכבר הימים, מאבקי חמולות וחוסר יכולת להתכנס לאסטרטגיה מוסכמת ואחידה, היו ונותרו בעבורם למכשלה. אמנם גם ביישוב היהודי היו מחלוקות קשות, אך בסופו של דבר נבנתה מסגרת ארגונית שאפשרה קבלת החלטות ותיאום שאפשר את הקמת המדינה ומוסדותיה הלאומיים. הפער הזה, השפיע בעבר על תוצאות העימות וימשיך להשפיע על עתידנו בעצימות משתנה, המחייבת את אחדותנו כעם, שיש לו מדינה אחת ויחידה.

רביעית, המאורעות מוכיחים עד כמה הסלמה ביטחונית מזינה את עצמה ומשכללת את הסבבים הבאים אחריה. כל פיגוע גורר פעולת תגמול נועזת ועוצמתית יותר, כל מהלך צבאי עוין מחייב מענה חזק ונרחב ממנו. כך, מעת שהיוזמה ההתקפית הראשונה בידי האויב, עולה רף האלימות וגובה מחיר כבד יותר, המקשה על חזרה לשגרת חיים ומרחיק את השאיפה הנאיבית לדו-קיום. הלקח ברור: הקדמת תרופה למכה, רצוי הרחק ככל הניתן מגבולות המדינה ומהקרבה לישובינו. היתה זו ונותרה המפתח לסיכול מוצלח של האיומים בעודם באיבם, ולהבטחת שלום אזרחי ישראל.

חמישית, כל סבב אלימות מוכיח עד כמה זקוק עם ישראל להנהגה אמיצה ונחושה שאינה מבליגה ומגמגמת, אלא יוזמת, פועלת ותוקפת בעוצמה וללא מורא. לשם כך נדרש צבא חזק הנשען על איכות בניו ובנותיו ומצוייד במיטב אמצעי הלחימה המתקדמים, בעדיפות לתוצרת "כחול לבן". זאת בנוסף למשאבים לאומיים חיוניים, המאפשרים עצמאות ואורך נשימה, ללא תלות במדינה זרה. 

סיכום: הזיכרון כמצפן

תשעים שנה אחרי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, הזיכרון איננו רק כלי להנצחה אלא גם מצפן לדורות הבאים. השאלה איננה רק מה קרה אז, אלא מה אנו בוחרים לעשות עם הידע הזה כיום: האם נמשיך לשחזר דפוסים של קונספציה ואז הסלמה וחוזר חלילה, או שנצליח לשבור את הפרדיגמה? הנפנים שאין מנוס מליזום תמיד ולפגוע באויבינו הרחק בבסיסיהם ובמחוזותיהם ללא רחם, כדי לבסס הרתעה אמינה ובת קיימא? 

האם נזכור שאין הבדל מהותי בין מתיישבי "חומה ומגדל" לבין המתיישבים בחוות, במצפים, במאחזים, במושבים ובקיבוצים בקוי העימות בנגב המערבי, בגליל ובגולן, ביהודה, שומרון ובקעת הירדן. מתיישבים חדורי שליחות ציונית אלו מבססים במשך דורות את אחיזתנו כעם בארץ ישראל, ותורמים במו ידיהם לעיצוב גבולות בטוחים וברי הגנה למדינת ישראל הקטנה.