מאז ה-13 ביוני 2025, נדמה כי המזרח התיכון כולו ניצב בפני עידן חדש, כאשר ישראל ואיראן מנהלות עימות גלוי ועמוק במאבק אסטרטגי המשתרע על פני האזור כולו.

הפרויקט הגרעיני האיראני, שהיה במשך עשורים עמוד התווך של תפיסת ההרתעה של הרפובליקה האסלאמית, הפך למטרה מבצעית מוצהרת של מערכת הביטחון הישראלית, וככל הנראה הושמד באופן שמחזיר את תוכנית הגרעין האיראנית שנים לאחור. עבור מערכת הביטחון הישראלית, מדובר לא רק בניצחון טקטי, אלא בשינוי כללי המשחק.

המכה הזו מעצבת מחדש את האסטרטגיה האיראנית ומטלטלת את תשתיות החסינות שהקימה טהראן, לא רק בזירה הבינלאומית, אלא בעיקר בתוך אזורי ההשפעה שלה: מעיראק, דרך לבנון ועד תימן.

עם זאת, בישראל מבינים כי למרות ההישגים המשמעותיים – המערכה רחוקה מלהסתיים – אולם, גבולות ההרתעה השתנו באופן מהותי. הפגיעה בתוכנית הגרעין מחזירה לישראל את יכולת ההרתעה שנפגעה קשות בעקבות מתקפת ה-7 באוקטובר, ואף עשויה להאיץ תהליכי נורמליזציה חדשים מול מדינות ערביות ומוסלמיות שנמנעו עד כה, כגון סעודיה שמביטה בדריכות על העוצמה הצבאית, המבצעית והמודיעינית שמפגינה ישראל.

מנגד, קיימת הערכה כי בטהראן שוקלים ליזום מלחמת התשה ארוכה נגד ישראל באמצעות ארגוני הפרוקסי של איראן: ביניהם חיזבאללה, מיליציות שיעיות בעיראק, חות'ים בתימן ואולי אף הפעלת טרור איראני באירופה באופן ישיר של משמרות המהפכה, או באופן עקיף על ידי רשתות טרור ופשע מקומיות ותאים רדומים הממתינים ליום פקודה. במצב כזה, לא תיוותר ברירה אלא "ללכת עד הסוף" – כלומר, חתירה להפלת משטר האייתולות. מה שהיה נראה בעבר כטאבו או אשליה – הפך לתרחיש סביר בהחלט.

טלטלה פנימית באיראן

המהלכים האחרונים מביאים גם לפגיעה במערכת הפנימית האיראנית, כשדיווחים מוכיחים על התגברות הקולות המתנגדים למשטר ומעוררים טלטלה חברתית ופוליטית במדינה.

קולות מטעם קבוצות שונות, ביניהן מיעוטים אתניים ודתיים, כגון כורדים, בלוצ’ים, סונים וסטודנטים בעלי נטייה פרו-מערבית, מתחזקים תוך ניצול התחושה הגוברת של שחיקת התמיכה האזרחית בלב המשטר. דמויות בולטות מהאופוזיציה האיראנית בחו"ל, ביניהן רזא פהלווי, בנו של השאה המודח, קוראות באופן גלוי להפלת המשטר ומבקשות מהמערב שלא להעניק "גלגל הצלה אחרון" למנהיג העליון עלי ח’מינאי.

בשנים האחרונות, עבור רבים באיראן, משטר האייתולות הפך לא רק לאויב החירות, אלא גם לאיום ישיר על היציבות הכלכלית, החברתית והאזורית שלהם. התמיכה האיראנית בתשתיות טרור מחוץ לגבולות המדינה הפכה למעמסה כבדה, והפעילות המתמשכת של המוסד הישראלי בלב טהראן, שמכוונת לבכירי המשטר, מעצימה את תחושת חוסר הביטחון והבוז כלפי המנהיגות הדתית.

בנוסף, המערכה הנוכחית חשפה פער אסטרטגי משמעותי בין ישראל לאיראן. חיל האוויר הישראלי חידש את עליונותו האזורית באמצעות יכולת תקיפה מדויקת, חמקנית ועמוקה. המוסד שלח מסר ברור למשטר האיראני: הוא שולט ברחובות טהראן, מסוגל לפגוע בכל יעד, וביכולתו להכתיב את סדר היום הביטחוני של המדינה אם ירצה בכך.

מערך ההגנה האווירי של איראן, שהוצג בעבר ככלי הרתעה מרכזי, התגלה כחסר תועלת מול הטקטיקות החמקניות של ישראל. מערכת הטילים הבליסטיים, אף על פי עוצמתה, לא הצליחה למנוע את הפעילות הישראלית ואינה מסוגלת לשמש משקל נגד למתקפה כוללת, כפי שקיוו מנהיגי המשטר בטהראן.

הבידוד הבינלאומי של איראן

בעשור האחרון, נשענה איראן על רוסיה וסין כעוגנים דיפלומטיים, אך שתיהן נמנעו ממעורבות ישירה במערכה ושיגרו מסרים רפים בלבד. ההכרזה החריגה של מדינות ה-G7, שתמכה בזכותה של ישראל להגן על עצמה, הדגישה את הבידוד הגובר של איראן בזירה הבינלאומית. במקביל, ניסתה איראן באמצעות שר החוץ שלה, עבאס עראקצ’י, לגייס תמיכה בקרב מדינות האזור תחת סיסמת "אחדות אסלאמית" נגד ישראל, אך מעבר להבעות תמיכה פורמליות, אף מדינה לא נקטה בפעולה צבאית למענה. מדינות האזור בחרו לצפות מהצד כאשר ישראל וארה"ב מעצבות מחדש את הסדר האזורי.

המלחמה הפתוחה בין ישראל לאיראן חורגת מעימות בין שתי מדינות בלבד: זהו מאבק על עיצובו של הסדר האזורי החדש. בעוד שבעבר נאבקה איראן להשיג מעמד של מדינת סף גרעינית, היום הרפובליקה האסלאמית נלחמת על קיומה של המהפכה האסלאמית משנת 1979. ישראל וארה"ב האיצו את הספירה לאחור של משטר האייתולות והשאירו זאת בידיו של העם האיראני להחליט  – כאשר גם בטהראן מודעים לכך כי ייתכן שזוהי שקיעתו של המשטר הנוכחי ותחילתה של איראן חדשה.