הדרישה מהישראלי הממוצע "לחשוב כמו שיעי" עשויה להישמע לרבים כהטרלה, דרישה מוגזמת ואולי אף מופרכת. למעט אותם לוחמים ש"זכו" להכיר מקרוב את מחבלי חיזבאללה בדרום לבנון או חוקרים שצללו לנבכי נפשם, רובנו מתקשים לפענח את הקוד הגנטי של האויבים מקרב השיעים שמצפון וממזרח. האמת המרה היא שאם אפילו את הלוגיקה של המוסלמים הסונים המתונים אנו מתקשים להבין, אין פלא שפרשנים מערביים נופלים פעם אחר פעם במלכודת הקונספציה מול איראן.

המערב, על מוסדותיו ופרשניו, מתעקש להחיל כלים רציונליים-ליברליים על מציאות מזרחית שמונעת מדחפים דתיים וחזון אפוקליפטי. הם מחפשים "הסכמי כניעה מוחלטים" ושלום בר-קיימא, בעוד שבמזרח התיכון המוסלמי ככלל והשיעי בפרט, המושג הזה פשוט לא קיים. עבור משטר האייתוללות, כל הסכם הוא לכל היותר "הודנה" – הפוגה זמנית שנועדה לאפשר התאוששות, התחמשות ובניית כוח לקראת הפרת ההסכם במועד נוח יותר.

מי שמצפה שחתימה על נייר, ללא חיסול יסודות המשטר והשמדת כוחותיו, תוביל לפירוק משטר האייתוללות מעצמו, לפירוז גרעיני ולוויתור על טילים ארוכי טווח לנצח נצחים, אינו חי במציאות הדתית - שיעית. הסכם כזה יהיה "בכייה לדורות"; הוא לא ימנע את המלחמה הבאה, אלא רק ידחה אותה כמעה ויבטיח שהיא תהיה מורכבת, מסוכנת ואכזרית פי כמה.

כדי להבין זאת, די להזכיר ביטוי שכל ישראלי מכיר: "מתאבד שיעי". בעוד שבמערב רואים בכך מעשה של טירוף או ייאוש, בתפישת העולם השיעית מדובר בהקרבה עילאית וחסרת פשרות. זהו לא מוות סתמי, אלא הגשמה של מטרה נעלה המבטיחה גמול בעולם הבא. הלך המחשבה הזה, המקדש את המוות ככלי פוליטי ואסטרטגי, הוא הצוהר להבנת הדרך שהובילה את איראן, חיזבאללה והחות'ים למלחמה הנוכחית מול ישראל וארה"ב.

הניסיון להבין את הלך המחשבה השיעי דורש היכרות מעמיקה עם הפיצול ההיסטורי והיריבות המרה מול הסונים מאז ימי האימאם חוסיין. ללא הבנת תפישת המוות והגאולה בדת הזו, נמשיך לפרש את צעדי האייתוללות כ"משאלת מוות" הזויה, או כצעדים לא רציונליים לכאורה. אך עבורם, מדובר באסטרטגיה המונעת מאידאולוגיה דתית סדורה. אם ישראל והעולם החופשי לא ישכילו להבין את השפה הזו, אנו עלולים למצוא את עצמנו חתומים על הסכמים שכתובים בדיו, אך סביר להניח כי יופרו בדם.

לא מפחידים את מלאך המוות במוות

תפישת המוות באסלאם השיעי שוזרת עקרונות דתיים עם נרטיב היסטורי עמוק של סבל, הקרבה וכיסופים לגאולה. בעוד שהמוות נתפש כמעבר הכרחי לעולם הבא, בשיעה הוא רווי במשמעות של עשיית צדק וחיבור לייסורי משפחת הנביא מוחמד. בלב תפישה זו ניצב אידיאל ה"שהאדה" (ההקרבה), המבחין בין מוות טבעי לבין מות הקדושים של "השהיד". מודל זה התעצב בדמות נכדו של מוחמד והאימאם השלישי מתוך 12, חוסיין בן עלי, המכונה "אבי השהידים", שנהרג בשנת 680 לספירה בקרב כרבלא. היה זה קרב מכונן בו נטבחו חוסיין ו-72 מבני משפחתו ומלוויו, בידי צבאו של יזיד הראשון, בן השושלת האומיית. הקרב, שכלל מצור והרעבה, הסתיים ביום העשירי (יום "העאשוראא") בעריפת ראשו של חוסיין, ושליחתו ליזיד בדמשק. קרב זה הוביל לפיצול הדתי והפוליטי המדמם ביותר בתולדות האיסלאם - בין הסונה לשיעה, שרישומיו ניכרים עד היום.

עבור המאמין השיעי, קרב כרבלא אינו רק אירוע היסטורי אלא סמל הירואי מעצב תודעה. מחד, מגלם הוא את "מנטליות הקורבן" המלווה בתחושות אבל ואשם על הפקרת חוסיין, הבאות לידי ביטוי בטקסי העשוראא, הכוללות הלקאה עצמית כדרך להתקרבות לאל, דרך הסבל. מאידך, המוות למען הצדק נתפש כניצחון רוחני וכעמידה איתנה ובלתי מתפשרת מול עריצות. השיעים מאמינים כי קיים קשר הדוק בין המוות האישי לגאולה הקולקטיבית: הסבל בעולם הזה יפוצה בעולם הבא, כאשר האימאמים עלי וחוסיין ישמשו כמליצי יושר עבור המאמינים, ובייחוד עבור אלו שזכו למות כשהידים.

אל מול התפישה המערבית המקדשת את החיים, האמונה השיעית רואה במוות שלב לקראת צדק מוחלט ונקמת דם המדוכאים עם שובו של "האימאם הנעלם", מוחמד אל-מהדי, האימאם ה-12 והאחרון בשושלת היורשים של הנביא מוחמד. בעוד שבעבר הציפייה למהדי היתה פסיבית - המתנה שקטה, מאז המהפכה האסלאמית באיראן ב-1979 חל שינוי דרמטי: המאמינים נדרשו "להכשיר את הקרקע" לבואו באופן אקטיבי, באמצעות שלטון דתי ומאבק. תפישת עולם זו, המונחלת באיראן מזה קרוב ליובל שנים, מעלה את השאלה האם מתקפה צבאית מערבית, ממושכת ככל שתהיה, מסוגלת לערער יסודות תודעתיים כה עמוקים ומושרשים?

מחשבות לסיכום

מורשתו של חוסיין בן עלי, "אבי השהידים", שנלחם עד כלות מול עריצות השושלת האומיית למרות נחיתותו המספרית, מהווה עד היום מקור השראה למשטר האייתולות. בראייתם, המאבק המודרני ב"עריצות המערב", המיוצגת על ידי ממשל טראמפ והברית האסטרטגית עם ישראל ("הציונים"), הוא מעין גלגול עכשווי של קרב כרבלא, כשבעיניהם דונלד טראמפ הוא "יזיד המודרני". הקירבה הדתית-תרבותית בין המערב הנוצרי למדינת היהודים נתפשת כחזית מאוחדת של ה"שטן הגדול" וה"שטן הקטן", הנתמכים על ידי מדינות סוניות מתונות, במטרה לכפות על איראן פירוז גרעיני וצמצום יכולותיה הצבאיות, תחת כסות של דאגה לזכויות אדם באיראן.

בניגוד לתפישה המערבית, התנהלות משטר האייתולות נחשבת לרציונאלית לחלוטין, כשנבחנת היא מבעד למשקפיים דתיים-שיעיים. עבורם, אין המדובר ב"התאבדות" נוכח עוצמת כוחו של המערב, פעולה פסולה על פי ההלכה האסלאמית הנובעת ממצוקה אישית, אלא ב"שהאדה": הקרבה מודעת למען מטרה דתית נעלה. על כן, כל עוד מנחה אידיאולוגיה דתית קיצונית זו את הנהגת איראן, נראה כי רק החלפת המשטר בממשל מתון יותר, תוכל להוביל לשינוי הדרמטי המיוחל במזרח התיכון, ולשים קץ ליובל של טרור וערעור היציבות האזורית מצד איראן ושלוחיה.

בל ישגה המערב, כל הסכם שיוצע לאיראנים יתפרש על ידם כ"הודנה" בלבד. האייתולות באיראן לא יוותרו על חזונם הגרעיני או על זרועות הטרור שלהם בשל דאגה לזכויות אדם או למען רווחה כלכלית. מבחינתם, הם בשיאו של "קרב כרבלא בן-זמננו" נגד השטן הגדול (ארה"ב) והשטן הקטן (ישראל), מאבק שבו הניצחון הרוחני מובטח גם במחיר של סבל גשמי זמני.