כמעט אינטואיטיבי לטעון שבישראל של אחרי 7 באוקטובר הכול נותר ברמת השיח הפוליטי, שכן השיח הציבורי רווי האשמות, ביקורת חריפה על הנהגה, תחושות של כישלון, ולעיתים גם שפה דיכוטומית שמחלקת את המציאות לאשמים ולצודקים. בתוך הרעש הזה, נדמה לא פעם שאין עוד מקום לדיון מורכב אלא רק לעמדות. אבל מבט שיטתי יותר על תכנים ושיחים שונים בקרב מילואימניקים, בשיח על ניצחון והכרעה, ובדיונים על חוסן חברתי מצייר תמונה אחרת, מורכבת יותר. הפוליטיקה אכן נוכחת, לעיתים בעוצמה, אך היא אינה הסיפור המרכזי. היא שכבה אחת בתוך מארג רחב יותר של ניסיון להבין מציאות רבת ממדים.

ניתן לתאר את השיח הזה כנע בין שני צירים מרכזיים. הציר הראשון הוא אמציונלי, פוליטי ואישי, שעוסק באחריות, בהנהגה, בכישלון ובאשמה. הציר השני שהוא קוגנטיבי בעיקרו, והוא נע בין מורכבות לסיסמאיות, ומשקף מתח בין רגש ובין ניתוח שיכלי. השיח הרגשי מבטא כאב, כעס, אובדן ואכזבה, בעוד השיח הקוגניטיבי מבקש לנתח, לפרק ולהבין תהליכים ומערכות. המתח בין שני סוגי השיח הללו מאפשר להבין טוב יותר מה באמת מתרחש בשיח הישראלי כיום.

דינמיקת השיח הרגשי והקוגניטיבי לאורך זמן

מאז תחילת המלחמה אנו מנהלים מעקב אחר החוסן הלאומי, במסגרתו השתתפו מעל 2000 אזרחים, ובו הם התבקשו לדרג את מצבם ואת תפיסתיהם השונות באשר למצב המלחמה, מצב המשפחה, שירות המילואים, והביקורת כלפי הממשלה וכוחות הביטחון. בנוסף, כלל המשתתפים נדרשו למלא תשובות במלל חופשי – כאן השיח במהלך המלחמה חושף תבנית מעניינת במיוחד. הגרף להלן מציג את עוצמת השיח הרגשי והקוגניטיבי בקרב הציבור הישראלי לאורך תקופת המלחמה.

בתחילת המלחמה, בסוף אוקטובר 2023, השיח הרגשי היה ברמה גבוהה בעוד השיח הקוגניטיבי היה ברמה בינונית. זוהי תמונה צפויה של תגובה לטראומה קולקטיבית. עם זאת, מתברר כי השיח הקוגניטיבי לא נעלם אלא המשיך להתקיים במקביל. בהמשך חל שינוי דרמטי בשני הצירים, השיח הרגשי עלה לשיא בעוד השיח הקוגניטיבי ירד לרמה נמוכה. זהו רגע של התפרצות רגשית שמצמצמת את המרחב האנליטי.

אבל התמונה המעניינת באמת מתחילה לקראת סוף 2024, שם הצירים מתקרבים מאוד – באותה תקופה המלחמה בלבנון "מעלה הילוך", ומתבצע מהלך דרמטי מול חיזבאללה והמלחמה הופכת לרב-זירתית מובהקת. אך בתחילת שנת 2025 מתרחש היפוך נוסף, כאשר השיח הרגשי עולה בחדות, בעוד השיח הקוגניטיבי יורד לרמה נמוכה. בחינת האירועים מצביעה באותה תקופה על השינוי בארה"ב, כניסתו של הנשיא טראמפ, דבר שהוביל לשיח עירני מאוד בעניין שחרור חטופים, ושינוי במגמת המלחמה בעזה. כאן הרגש לחלוטין הוביל על השכל בשיח החברתי – באותה תקופה עיקרו עסק בסוגיית החטופים.

שינוי מגמות נוסף מתחולל במהלך יוני 2025 – אז שוב מתחדד הפן הרב-זירתי כאשר ישראל יוצאת למבצע "עם כלביא" באיראן – והציר השיכלי מקבל שוב מגמת עלייה משמעותית, בניגוד לציר הרגשי – שוב הצירים מתקרבים זה לזה, אך השיח השיכלי מעולם לא מתגבר על השיח הרגשי – רק מתקרב אליו, כאמור בנקודות רב זירתיות מובהקות.

כאשר בוחנים את השיח - הפוליטיקה נמצאת כמעט בכל מקום. בכל אחת מזירות השיח מופיעים אזכורים להנהגה, לממשלה, לדרג המדיני, ולשאלות של אחריות ומחדל. אירועי 7 באוקטובר ממשיכים לתפקד כנקודת ייחוס מרכזית ולעיתים גם כנקודת שבר שממנה נגזרות עמדות פוליטיות ורגשיות כאחד. אולם ברוב המקרים ההתייחסות הפוליטית אינה עומדת בפני עצמה. היא משתלבת בתוך טקסט רחב יותר ולעיתים אף משמשת נקודת פתיחה בלבד.

משיח רגשי לשיח קוגניטיבי בקרב מילואימניקים

בקרב אנשי מילואים, למשל, ניתן לזהות קטעים שבהם הביקורת על הדרג המדיני היא ישירה ולעיתים חריפה. זהו ביטוי מובהק של שיח רגשי, הנובע מחוויות של תסכול, עומס ותחושת פער בין ציפיות למציאות. אך כאשר בוחנים לעומק את מכלול השיח שלהם מתברר כי הפוליטיקה אינה מרכז הכובד. עיקר העיסוק מופנה לחוויות מהשטח, לאופן שבו מתקבלות החלטות מבצעיות, לדילמות מקצועיות ומוסריות, לשאלת המטרות הלא ברורות ולפערים בין הנחיות לבין מציאות. כאן כבר מתפתח שיח קוגניטיבי שמנסה להבין מערכת ולא רק להאשים שחקנים בתוכה.

גם בזירה העוסקת בשאלה האם ניצחנו ניכרת נוכחות פוליטית משמעותית יותר. עצם השאלה על ניצחון מתקשרת באופן ישיר להערכת ההנהגה ולכן היא טעונה רגשית. עם זאת גם כאן השיח אינו נעצר ברמה הפרסונלית. הוא מתפתח לכדי ניתוח מושגי של ניצחון עצמו. במקום להסתפק בתשובה בינארית השיח מפרק את המושג למרכיבים, הבחנה בין הישגים טקטיים להישגים אסטרטגיים, בין הצלחה בשדה הקרב לבין יציבות מדינית, בין הרתעה לבין תחושת ביטחון אזרחית, ובין תוצאה מיידית לבין השלכות ארוכות טווח. זהו מעבר ברור משיח רגשי לשיח קוגניטיבי.

משאבי חוסן וניתוח מערכתי

דווקא בזירות העוסקות בחוסן האישי, הקהילתי והלאומי השיח הפוליטי נעשה פחות מפורש, אך עדיין נוכח. הוא מופיע בעקיפין דרך רמות אמון נמוכות במוסדות, דרך אזכורים חוזרים של אירועי 7 באוקטובר ודרך תחושת בגידה או אובדן ביטחון בסיסי. אלו ביטויים מובהקים של שיח רגשי. אולם במקום שפה מפלגתית ישירה מתפתח כאן במקביל שיח קוגניטיבי עשיר יותר.

דיון זה מתמקד במשאבי חוסן, במשפחה כמקור יציבות, בקהילה כמסגרת תמיכה, בצבא כמוסד מתווך בין אזרח למדינה, ובמוסדות המדינה עצמם. עולה הבחנה בין חוסן אישי שהוא היכולת של הפרט להתמודד, חוסן קהילתי שהוא היכולת של קבוצות לתמוך זו בזו, וחוסן מדינתי שהוא היכולת של המערכת לייצר תפקוד ותחושת ביטחון לאורך זמן. לצד זאת חל דיון לא רק על כיצד מתמודדים עם המשבר, אלא כיצד חיים בתוכו לאורך זמן.

מורכבות לצד סיסמאיות

התמונה הכוללת שעולה מהשיח לאורך המלחמה היא מורכבת אך עקבית. לצד כיסים של שיח סיסמאתי ואמירות כוללניות מתקיים מרחב של ניסיון לפרק, להבין ולנתח. גם כאשר מופיעה התפרצות רגשית היא אינה בהכרח סוף הדיון אלא לעיתים תחילתו, נקודת מעבר משיח רגשי לשיח קוגניטיבי. הגרף שהוצג לעיל מדגים את הדינמיקה הזו באופן ברור, הוא מראה כיצד החברה הישראלית נעה בין רגעי התפרצות רגשית לבין תקופות של ניתוח והבנה, ולעיתים משלבת את שניהם.

מכאן ניתן לנסח את היחס בין פוליטיזציה למורכבות באופן מדויק יותר. חלק לא מבוטל מהשיח אכן עוסק בהנהגה, באחריות ובמחדלים כלומר בפוליטיקה במובנה הרחב. אך ברוב המקרים השיח אינו נשאר שם. הוא מתרחב במהירות לשאלות עומק, כיצד פועלת המערכת, מהי עוצמתו של ההקשר הרב-זירתי ביחס לקונפליקט, מהם גבולות הכוח, כיצד נשחק אמון וכיצד ניתן לשקמו, ומהם הקריטריונים להצלחה במציאות שבה אין נקודת סיום ברורה.

במובן זה הטענה הרווחת שהכול פוליטיקה מפספסת את הדינמיקה האמיתית. הפוליטיקה אינה נעלמת ואף אינה שולית, אך היא אינה מחליפה את העיסוק במורכבות אלא מתקיימת לצידה ולעיתים אף מניעה אותו. השיח הרגשי והשיח הקוגניטיבי אינם סותרים אלא משלימים זה את זה, כאשר הראשון מספק את האנרגיה והדחיפות והשני את הכלים להבנה.

החברה הישראלית בראי השיח

מאפייני השיח שנחשפים לאורך המחקרים מאפשרים להבין משהו עמוק יותר על אופיה של החברה הישראלית בעת הזו. זוהי חברה שחיה במתח מתמיד בין טראומה לבין ניסיון להבנה, בין תגובה רגשית אינטנסיבית לבין שאיפה לניתוח רציונלי. 

היכולת לנוע בין שני המצבים הללו, כפי שמשתקף בדינמיקה הגרפית, מעידה על גמישות נפשית וקוגניטיבית. החברה הישראלית מתגלה כחברה שאינה שרויה רק בהכחשה או רק בפאניקה, אלא כזו שמפתחת מנגנוני התמודדות מורכבים. היא מאפשרת ביטוי לכאב ולכעס מבלי להישאר כלואה בהם, ומסוגלת לעבור למצב של חשיבה אנליטית גם בעיצומו של משבר. 

המשמעות רחבה יותר מהתיאור של השיח עצמו. היא נוגעת לאופן שבו חברה מתמודדת עם משבר מתמשך. השיח שנחשף כאן אינו רק תגובה רגשית או פוליטית אלא גם ניסיון קולקטיבי לארגן ידע, לפרש מציאות ולבנות משמעות. זהו ניסיון לנסח מחדש מושגים כמו ביטחון, חוסן וניצחון בתנאים שבהם הגבולות בין חזית לעורף, בין צבאי לאזרחי ובין הצלחה לכישלון נעשים מטושטשים.

בסופו של דבר דווקא בתוך הרעש הפוליטי מתגלה שכבה עמוקה יותר של שיח. שכבה שמבקשת לא רק לקבוע מי אשם אלא להבין מה קרה, מה קורה ומה צפוי לקרות. וזה מוכיח שמי שסבור שהישראלים שטחיים בניתוח המצב, והשפעת התקשורת על התודעה היא מוחלטת – מגלה תמונה אחרת לחלוטין, שמבהירה באופן ברור, שבצד הרגשות העזים שהמלחמה הנוכחית הביאו עימה, הישראלים לא מוותרים על ניתוח המורכבות וניסיון להבין אותה, גם כאשר הרגש מוביל.