השיחות בין ישראל ללבנון מתנהלות כאשר האזור כולו עוקב בדריכות .

במרכז השיחות בין ישראל ללבנון עומד ניסיון ליצור מסגרת ברורה יותר של הבנות ותקשורת בין הצדדים. מדובר בתהליך רגיש שמטרתו לצמצם חיכוך ולהשאיר פתח להמשך הידברות גם בסביבה מורכבת.

השיחות בוושינגטון לא יצרו שלום חדש, אבל הן כן חשפו את העובדה שכולם מנסים לעצב מחדש את הכללים: ישראל באמצעות לחץ וכוח מול איראן וחזבאללה, לבנון באמצעות הישרדות מול חזבאללה  שמעוניין להשאיר את המדינה כמעוז איראני קדמי, וארצות הברית באמצעות תיווך שמבקש לייצר יציבות אזורית.

חיזבאללה מציג את עצמו כמי שמחזיק במפתח למציאות הלבנונית. בפועל, הוא משאיר את לבנון כבולה למנגנון של איום מתמשך, שבו כל ניסיון מדיני נתקל מיד בשפה של הפחדה. כך נוצר מצב אבסורדי: מדינה שמבקשת ריבונות מלאה, אבל מתקשה להפעיל אותה מול הכוח החמוש שבתוכה. חזבאללה ואיראן לא יוותרו על לבנון - ארץ הארזים היא נדבך חשוב במדיניות האיראנית וחלק ממטרתה להגמוניה אזורית. לא בכדי בשבוע שעבר נראו שלטים במטרו בטהרן עליהם נכתב "איראן לא תנטוש את לבנון." מבחינת משטר האייתולות המשפט הזה מקבל משמעות אחרת לגמרי 

מנקודת המבט הישראלית, זו בדיוק הסיבה שאין כאן משחק דיפלומטי רגיל. ירושלים לא מחפשת רק הסכמות על נייר, אלא שינוי ממשי במאזן הכוחות בגבול. לכן גם השיחות מלוות במסר חד: בלי הרחקה של האיום הצבאי, שום הסדר לא יחזיק לאורך זמן.

לישראל יש כאן אינטרס ברור: לא להסתפק בניהול האיום, אלא לנסות לצמצם אותו בשורש. מבחינתה, לבנון היא לא רק זירה צפונית אלא חלק ממערך רחב הרבה יותר של ההתמודדות מול איראן, שממשיכה לבנות טבעת השפעה דרך שלוחות, נשק, כסף ותשתיות. כל עוד חיזבאללה נשאר זרוע פעילה וחזקה, איראן שומרת לעצמה דריסת רגל ישירה על גבולה הצפוני של ישראל.

לכן האינטרס הישראלי איננו רק למנוע ירי או הסלמה נקודתית, אלא לשבור את המנגנון שמאפשר לאיראן לתחזק חזית קבועה נגד ישראל בלי לשלם מחיר מלא. זה כולל לחץ מדיני מלווה בהרתעה צבאית, פגיעה בתשתיות צבאיות, וגם ניסיון ליצור מציאות שבה המדינה הלבנונית תישא יותר באחריות ותפחית את מרחב הפעולה של חיזבאללה. 

בתמונה: שגרירי ישראל ולבנון עם שגריר ארה"ב בלבנון ומזכיר המדינה האמריקאי 

מקור: סוכנות הידיעות הטורקית אנדולו