תקציר מנהלים: מדוע דרושה תפיסת ביטחון לאומי?

בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל – זוהי תמצית הציונות, כפי שביטאו אותה אבותיה המייסדים, מבנימין זאב הרצל ועד דוד בן גוריון. הוסיפה וחידדה מגילת העצמאות, "לְאַחַר שֶׁהֻגְלָה הָעָם מֵאַרְצוֹ בְּכֹחַ הַזְּרוֹעַ שָׁמַר לָהּ אֱמוּנִים בְּכָל אַרְצוֹת פְּזוּרָיו, וְלֹא חָדַל מִתְּפִלָּה וּמִתִּקְוָה לָשׁוּב לְאַרְצוֹ וּלְחַדֵּשׁ בְּתוֹכָהּ אֶת חֵרוּתוֹ הַמְּדִינִית." בראשית הצירים, תפקידה של מדינת ישראל הוא לממש את חזון הציונות, ולהניח מצפן ברור שתכליתו לוודא כי העם היהודי, שגורש מספר פעמים מארצו וסבל מרדיפות בעולם כולו, לא יגורש ממנה שוב.

במסמך "הערכה אסטרטגית לישראל" משנת 2022, שנכתב שנה וחצי לפני טבח ה-7 באוקטובר, הניחה תנועת הביטחוניסטים מיפוי אסטרטגי של המערכות המאיימות על ביטחון ישראל ושל ההזדמנויות להעצים את החזון הציוני לגבהים חדשים.

מסמך תפיסת ביטחון לאומי זה של התנועה בהובלת מכון דוד למדיניות ביטחון מניח את עקרונות הליבה שמטרתם פשוטה: הבטחת ביטחון ישראל לדורות.

מדינת ישראל מעולם לא אימצה תפיסת ביטחון לאומי רשמית, זאת למרות מספר נסיונות ממסדיים וכן מספר יוזמות פרטיות לפרסם תפיסה כזו. במקומה, השאירו כתבי בן גוריון מורה נבוכים להבנת עמודי התווך של הציונות ועקרונות צבאיים, ביטחוניים, לאומיים ורוחניים מייסדים למימוש ייעוד העל של המדינה. בחלוף השנים, שחיקה בהקפדה על עקרונות אלה הובילה לבלבול מערכתי בסדר העדיפויות הלאומי, בתפקוד צה"ל ב-7 באוקטובר ובתהליך שהוביל אליו, במערכת החינוך ובשורה של תחומי ליבה קריטיים. עקרונות ציוניים מהותיים הושמטו עם השנים מתפיסת הביטחון (הלא-רשמית), ומעלים את הצורך למסמך שלם שמציג את התמונה המלאה, כולל לקחים ממלחמת התקומה.

מסמך זה קובע את תפיסת הביטחון הלאומי שתפקידה הבטחת ביטחון ישראל לדורות, בתקווה שזו תאומץ באופן רשמי על ידי מדינת ישראל, על פי הקווים הבאים:

1. יעד העל של מדינת ישראל: מימוש החזון הציוני לבית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, על פי חזון הנביאים ואבות הציונות. זאת, תוך הגנה על תושביה, גבולותיה וריבונותה, שמירה על קיומה ושגשוגה כמדינה יהודית ודמוקרטית, והבטחת ביטחונה הלאומי וביטחון העם היהודי לדורות.

2. המאפיינים הייחודיים של ישראל

3. מדינת הלאום של העם היהודי, שמיועדת הן להגן עליו מפני רדיפות והן לממש את ייעודו הלאומי במולדתו ההיסטורית;

4. מיעוט לא-יהודי שזכויותיו נשמרות, שכולל אוכלוסיה ערבית משמעותית שבחלקה משתלבת ובחלקה בעלת סממנים לאומניים פלסטיניים לעומתיים, לצד העדה הדרוזית שקשרה את גורלה בגורל העם היהודי;

5. ההיבט הדמוגרפי: אוכלוסיה פלסטינית ניכרת בשטח שבין הים לירדן, שהסכסוך עימה מעצב במידה רבה את אסטרטגית הביטחון, ההיערכות הצבאית וכן את תדמיתה של ישראל בעולם;

6. קיבוץ גלויות: קהילה משמעותית בתפוצות בדמות יהדות העולם, שנמצאת תחת איום מתמשך. אם ההיבט הדמוגרפי הוא האיום הגדול – קיבוץ הגלויות וקידום העלייה הוא ההזדמנות הגדולה, כולל יישוב כלל רחבי הארץ – ביהודה ושומרון, בנגב, בגליל ובמקומות נוספים;

7. אוכלוסיה יהודית קטנה בלב איזור מוסלמי עוין ברובו; מדינה קטנה – מהקטנות בעולם – המוקפת במדינות עוינות, מדינות אויב ושחקנים תת-מדינתיים ג'יהאדיסטים;

8. צבא המתבסס בעיקרו על מערך המילואים, המהווה 70% מהעוצמה הצבאית;

9. המרכיב הגיאוגרפי והטופוגרפי: לישראל "מותניים צרים" (רוחב של 70 ק"מ בממוצע בין הים לנהר, ומגיע עד 15 ק"מ בלבד בין הים לקו ירוק בנקודה הצרה ביותר), ונעדרת עומק אסטרטגי – היתרון היחסי הבולט של כמעט כלל שכנותיה. כנגזרת ישירה מכך, ישראל מחויבת לכוננות מתמדת, לשמירה על גבולות בטוחים, והן לאיזורי חיץ שתפקידם לספק זמן התרעה מירבי למתקפה. ועדיין, יישובים נמצאים בדרך כלל על קו התפר עצמו, מה שמגביל את מרחב החיץ בין האוכלוסיה האזרחית לקו המגע בשטח האויב. מבחינת מתאר השטח, ישראל מחויבת לשלוט על איזורים בעלי יתרון טופוגרפי מובהק, כמו רכסי ההרים ביהודה ושומרון וברמת הגולן כולל כתר החרמון, והן לשמר את בקעת הירדן כחיץ המזרחי בין ישראל לבין האיזור.  אין יכולת קיום והגנה על הארץ ללא קיום ריבוני וביטחוני משמעותי בהרי יהודה ושומרון ובבקעת הירדן.

10. ירושלים: בירתה הנצחית של ישראל, ערש הדת, הרוחניות והתרבות היהודית, ומקודשת לשלוש הדתות המונותאיסטיות – יהדות, נצרות ואיסלאם. מיקומה הגיאואסטרטגי של ישראל בצומת שלוש היבשות נושא משמעות היסטורית ומדינית ייחודית שמשכה לאורך ההיסטוריה כובשים ואימפריות, וגם מעניקה לישראל מעמד ייחודי שמעצב את מערכת היחסים שלה עם הקהילה הבינלאומית.

11. אתגרים ואיומים

כפי שאבחנו בהערכה האסטרטגית משנת 2022, ישראל מתמודדת מול ארבע מערכות יסוד שאינן עומדות כארבע חזיתות נפרדות, אלא האינטרגציה ביניהן מאגדת חלקי פאזל של תפיסה אחת: ביטחון לאומי נשען על זהות ואמון פנימיים, על ריבונות ומשילות אפקטיבית בכלל ארץ ישראל, על לגיטימציה בינלאומית ועל התמודדות עם אתגרי האיזור. יש לגבש אסטרטגיה לאומית כוללת, שבה כלל המערכות מוגדרות לא כ"נספחים רכים" אלא כיעדים אסטרטגיים ראשונים במעלה, שעליהם יקום או ייפול ביטחונה של מדינת ישראל במאה ה־21.

• המערכה על ההגמוניה האיזורית: מאז ירידת קרנם של צבאות ערב, הציר השיעי בהובלת איראן היווה איום הייחוס המרכזי מול ישראל. ישראל לא יכולה להתיר לאיראן לפתח נשק גרעיני, ולצבור מסה של טילים בליסטיים המאיימים על העורף. שלוחיה של איראן – שחקנים תת-מדינתיים בראשם חמאס וחזבאללה, לצד החות'ים ואחרים – מציבים מציאות של צבאות טרור וכוחות קומנדו על גבולותיה, לצד איום רקטות, כטב"מים וטילים במעגלים רחבים על העורף הישראלי, על פי אסטרטגיית "טבעת האש" האיראנית. ייתכן כי וואקום מדיני יסלול את הדרך להתעצמות ציר סוני ובכללו טורקיה, קטאר ושלוחות של האחים המוסלמים, ואפשרות של מציאות אחרת בסוריה, מה שמחייב בניין כח צה"ל בראי יכולת הכרעה של לפחות שני צבאות סדירים בשתי זירות שונות במקביל והיערכות למציאות איזורית שונה.

• המערכה על הריבונות במרחב הארץ-ישראלי בין הים לנהר: ביטחון לאומי נבנה מהפנים החוצה. ישנו מאבק מתמשך על השלטת המשילות הישראלית וניסיונות להבעיר את השטח דרך מגמות של פלסטיניזציה ולאומנות בקרב החברה הערבית ובניין כח בקרב ארגוני הטרור הפלסטינים – בתור מערכה אחת. יש מערכה כנגד הציונות בכל המרחב הארץ-ישראלי – אותו סכסוך ישראלי-ערבי בן 120 שנה שלבש עם השנים תצורות שונות נוכח ההתפתחויות וההסכמים, אך מדובר במערכה עם אותם הגיונות של פרוטקשן, טרור, פשע מאורגן, אגירת נשק ובנייה בכל המרחב.

מול הפלסטינים, יש להוביל מהלכים צבאיים ומדיניים שישפרו את המצב לטובת ישראל, כולל מציאת חלופות לרשות הפלסטינית תומכת הטרור ולרעיון המדינה הפלסטינית.

ברחבי שטח ישראל, יש להחיל משילות אפקטיבית – מאבק בפשיעה בחברה הערבית, בבנייה הבלתי חוקית שמאיימת לאחד רצף של "מדינה מלמטה למעלה" ברחבי כלל השטח, בנשק הבלתי חוקי שמוברח מהגבולות ונצבר בקרב גורמי פשיעה, קעקוע הביטחון האישי של יהודים בכל מקום כולל במרחב הכפרי ובערים המעורבות, ומשילות במרחב האזרחי – משפט, אכיפה, גביית מסים, הנכחה של מוסדות המדינה ורשויות אכיפת החוק. ישראל לא מגדירה את המצב בתור מערכה אלא כבעיה אכיפתית, ויש לשנות מן היסוד את ההמשגה של מציאות זו.

• המערכה על הדה-לגיטימציה והאנטישמיות: חזונה של מדינת ישראל היא להיות קיבוץ גלויות לכלל יהודי העולם, שישובו למולדתם ההיסטורית וגם יגנו על עצמם מפני נסיונות רדיפה בעולם. המערכה על הנרטיב והתודעה הביאה לגל אנטי-ישראלי ואנטישמי מרחובות המערב ועד מוסדות האו"ם שגם גובה מחירים מדיניים, מה שמחייב פעולה פרו-אקטיבית מול דעת הקהל העולמית. מערכה זו כרוכה בקשר הדוק למאבק על העלייה. ההידרדרות באנטישמיות מחייבת את העצמת הקשר עם יהדות התפוצות, מעורבות בהגנה על הקהילות ועידוד עלייה מסיבית לישראל.

• המערכה על הרוח, הזהות וצדקת הדרך: ביטחון לאומי הוא קודם כל ולפני הכל אתוס לאומי. יש להגביר את צדקת הדרך בקרב העם ובפרט הדור הצעיר, להעצים את הנחלת ערכי הציונות והיהדות במערכת החינוך, בצה"ל ובמוסדות המדינה, ואת הבנת הרצף הזהותי והלאומי של העם היהודי מימי התנ"ך, דרך השיבה לציון ועד הקמת המדינה וימינו אנו. על מערכות המדינה לשקף סדר עדיפויות לאומי זה.

• הזדמנויות

• עלייה: גל האנטישמיות העולמי מביא עמו גם התעוררות במודעות הזהותית היהודית ובמחויבות לעלות לישראל. על ישראל לנצל באופן יזום ומתמשך הזדמנויות להעצמת העלייה מכל קהילות ישראל, בדגש על אלה המצויות תחת איום או משבר זהות. היבט משלים לכך הוא הפרישה ההתיישבותית של העולים באיזורי האינטרס האסטרטגי – מעבר לאיזורי ריכוז הרוב היהודי במרכז הגיאוגרפי: בקעת הירדן, הנגב, הגליל ואיזורי התפר, מה שייצור שליטה במרחב, עומק ביטחוני, וחיזוק זהותי.

• מדינית: העוצמה שישראל שידרה במלחמה מביאה עמה גם הזדמנויות מדיניות לביצור הברית עם ארצות הברית ממעמד של סיוע למעמד של שותפות אסטרטגית; הרחבת הבריתות המדיניות ברחבי העולם; והרחבת "הסכמי אברהם" ברוח דוקטרינת "שלום מתוך עוצמה": שלום עם ערב הסעודית – שומרת המקומות הקדושים לאסלאם, ובתורה עם מרבית העולם הערבי, כולל עומאן; ומדינות במרחב המוסלמי כמו אינדונזיה, מלזיה ופקיסטן – ואולי אף עם איראן בתרחיש של נפילת המשטר. ביטחונה של ישראל אינו נשען על הסכמים, אך הרחבת מעגל הבריתות מהווה מכפיל כוח מדיני, בפרט בתור מדינה שסובלת מהטיה מובנית ומ"זכוכית מגדלת" מיוחדת בקרב הקהילה הבינלאומית ומוסדות האו"ם.

• תור הזהב שאחרי המלחמה: על ישראל לתעל את האסון מה-7 באוקטובר כדי לבנות ולהיבנות, ולסלול את הדרך מניצחון אל תור הזהב של ישראל. בין היתר, עידוד השקעות כלכליות, גלי עלייה, העצמת התשתיות הלאומיות, חיזוק המוכנות למלחמה, ביצור מעמדה של ישראל כחלק ממסדרון אנרגטי ומסדרון סדר איזורי והאב של חדשנות, בניין כח מותאם לתרחישי הייחוס המורחבים, הרחבת מעגל הבריתות המדיני ועוד.

• עקרונות ליבה

• ריבונות – יכולת להגן על עצמנו בכוחות עצמנו: קיום מדינת ישראל אינו יכול להיות תלוי בשום גורם חיצוני. יש לשמר מוכנות גבוהה, כולל למערכה רב-זירתית. עיקרון זה כולל פעולה מחוץ לגבולות המדינה ובתוכם, בתור מדינה ריבונית הקובעת את גורלה בידה; והפחתת התלות בשחקנים חיצוניים בשורת תחומים, כולל חימושים, אנרגיה, מזון ופעולה צבאית.

• צבאי-ביטחוני: משולש העקרונות הבן-גוריוני "הרתעה, התרעה והכרעה", עקרון ה"התגוננות", לצד חידוש בתוספת עיקרון ה"מניעה". בתוך רצף זה, ההכרעה מהווה את עקרון היסוד העליון: קיומה ותקפותה הם המעניקים תוכן ועוצמה להרתעה, לרבות בשגרה, ומגדירים את היעד העליון של בניין הכח והפעלתו.

  • הרתעה: הנחת העבודה (עוד מימי בן גוריון) היא שישראל מצויה בעימות מתמשך עם שכנותיה, ויש לצמצם את תדירותן ועוצמתן באמצעות יצירת ההבנה בקרב האויב שהמחיר שייגבה ממנו במלחמה יהיה בלתי נסבל ביחס לכל הישג אפשרי. הרתעה נשענת על שילוב של עליונות צבאית, נכונות מוכחת לשלם מחיר, ותודעה מדינית איזורית שישראל תישאר לנצח. יש לחדד את האיום הצבאי האמין שלפיו ישראל לא תהסס להשתמש בכוחה. ההרתעה נשענת ומתחזקת גם מזיכרון ההכרעות הקודמות ומהכרעות חדשות וברורות. ההתמודדות עם שחקנים תת-מדינתיים ג'יהאדיסטים שיבשה את עיקרון ההרתעה מול אויב שלא מהסס לשלם מחירים ואינו בעל תחשיב עלות-תועלת כמו מדינות ריבוניות.

  • מניעה: לתפיסת ביטחון זו הוספנו את עיקרון המניעה, שתכליתו יוזמה התקפית עד כדי מלחמת מנע בתור אמצעי להבטיח שלא יתבססו צבאות טרור על גבולות ישראל, שלא יתבססו איומים משמעותיים (תכנית הגרעין האיראנית, איום טילים, התבססות טרור) למימדים שוברי שוויון, ופתיחת מערכה בלתי נמנעת ביתרון לישראל. ה"מערכה שבין המערכות" (עיקרון המב"מ) הפכה בשנים שקדמו למלחמה לכלי העיקרי, אך גם הגבילה את המהלכים הישראליים לממוקדים וקצרים ולא הצליחה לעקור איומים אסטרטגיים מן השורש.

  • התרעה: תפיסה מודיעינית והבנתית רחבה את כוונות האויב, תהליך קבלת ההחלטות בצמרת היריבה, קריאת מגמות ובקצה – אספקת ידיעה מודיעינית למלחמה או למתקפה. ביטחון לאומי אינו יכול להישען על התרעה בלבד, מתוך הנחה ששגיאות בהערכה או "ערפל" מכוון עלולים להציב את ישראל בעמדת נחיתות בעת מתקפה, לצד האבחנה שעיקרון ההתרעה נשחק בעידן של "היעדר סימנים מקדימים", שיגור טילים ב"לחיצת הכפתור", ומוכנות גבוהה ומתמשכת של ארגוני טרור סדירים ובלתי סדירים.

  • הכרעה: מעל הכל, יש לשאוף להכרעה ולניצחון. שבירת כוחו המאורגן של האויב במלחמה עד שלא יוכל להמשיך לנהל מערכה משמעותית. הכרעה בונה את התשתית הצבאית לניצחון – שינוי מצב גיאו-אסטרטגי, תודעתי ולעיתים גם פוליטי אצל האויב, ולא פחות מכך אצל החברה הישראלית.

  • התגוננות: בשנת 2006, במסגרת "הוועדה לגיבוש תפיסת הביטחון של ישראל" (ועדת מרידור), נוסף עיקרון ההתגוננות שעוסק בכלל המאמצים הביטחוניים להגנת העורף ובכלל זה מפני איום רקטות וטילים, בפרט על אוכלוסיה אזרחית, תשתיות האנרגיה, תשתיות קריטיות, אתרים רגישים ומתקפות סייבר על מערכות המדינה. 

• צבא העם: צה"ל הוא "צבא העם" – צבא חובה לאומי שתפקידו להבטיח את ביטחון המדינה מפני איומים חיצוניים; וכן משלב את הצורך הביטחוני עם משימה תרבותית-חברתית. הוא המנגנון היחידי בחברה המחבר כמעט בין כל הקבוצות החברתיות תחת הקשר של משימה ערכית לאומית. צה"ל משלב מודל של שירות חובה – בשנים האחרונות עבר עיקרון זה שחיקה ויש להשיבו ולהרחיבו כדי לחזק את המרקם החברתי ותחושת האחריות לצד הצרכים הביטחוניים; עם צבא מילואים רחב וחזק, שיש לשמר את מוכנותו לצד תגמול המשרתים בתור עדיפות לאומית עליונה; ועם מערך הקבע שמהווה עמוד שדרה מקצועי ופיקודי.

• אומה מגויסת: מודל האזרח-חייל בישראל והמציאות הביטחונית בתוך הגבולות ומחוצה להם יוצר חובה לאומה מגויסת בישראל, שמשלבת מערך מילואים ונראות צבאית בקרב מבנה המשפחה והקהילה לבין הגנה יישובית מפני איומים שכנים. יש לחזק את עיקרון האומה החמושה, כיתות הכוננות ביישובים, ולהקים משמר לאומי רחב בכפוף למשטרת ישראל שתפקידו להגן על היישובים ולספק עתודות למקרה של התפרצות רבת-עוצמה פנימית בישראל.

• התיישבות בתור מכפיל כוח ביטחוני: ההתיישבות איננה רק מרכיב ערכי לאומי, אלא גם מכפיל כוח בטחוני. התיישבות באזורי הספר מייצרת חיכוך טבעי עם השטח, ועליה להיות התיישבות חמושה, כחלק מרכיבי ההגנה. עיקרון זה עומד בלב ליבם של חיי הקוממיות היהודיים בארץ ישראל עוד מתקופת העלייה, הפרחת השממה וקביעת עובדות בשטח ברוח החלוציות. על המדינה לעודד ולקדם התיישבות יהודית בכל חלקי הארץ, בדגש על הנגב, הגליל, יהודה ושומרון, בקעת הירדן ואיזורי הספר, תוך שימת דגש על יצירת רצף טריטוריאלי וחיזוק כלכלי של אזורים אלו. התיישבות גם מבטיחה חופש פעולה צבאי, שליטה מרחבית, נקודות כניסה ויציאה בטוחות, נירמול של תנועה אזרחית לאורך צירים וביסוס נוכחות אזרחית – גם חמושה – לאורך צירים וצמתים קריטיים.

• מרכיבים – חמשת העוצמות

• עוצמה תרבותית-רוחנית: לישראל סיפור ייחודי של עם עתיק שהוריש לעולם את ספר הספרים הנצחי ושב לארצו לאחר אלפי שנות גלות. ללא רוח, אין שום טנק ושום מטוס שיכולים לעזור. ביטחון לאומי הוא קודם כל אתוס לאומי. לרוח הלאומית וללכידות יש תפקיד מפתח ביכולתה של ישראל להתקיים, להגן על עצמה ולנצח. זהו מרכיב ה"לשם מה מגינים" שקודם למרכיב ה"כיצד מגינים" ("למה לפני איך").

• עוצמה חברתית: חוסן חברתי בישראל מתבסס על מערכת היחסים בין מדינה, צבא, משפחה וקהילה. פגיעה בחוסן החברתי – כפי שקרה בתקופה הקודמת למלחמה – משמעותה פגיעה ביכולת המדינה לתפקד ואיום ממשי על הביטחון הלאומי. יש להעצים את האמון במוסדות המדינה, בכלל רשויות השלטון, בתחושת השוויון בפני החוק, ובייעוד הישראלי המשותף. בכלל זה, העצמת הזיקה עם העדה הדרוזית ושילוב החברה הערבית תוך התרחקותה מזהותה הפלסטינית; ושילוב האוכלוסיה החרדית במעגל שירות הביטחון ובשוק העבודה.

• עוצמה צבאית-ביטחונית: צה"ל הוא הצבא החזק באיזור ומהחזקים בעולם, והוא אבן יסוד בהבטחת קיומה של ישראל כנגד כל איום חיצוני. יש לטפח את מודל האזרח-חייל, לשלב אוכלוסיות רחבות בשירות החובה – בפרט החברה החרדית, להעצים את צבא המילואים בתור העתודה המשמעותית ביותר בשגרה ובחירום, ולספק יכולת עמידה, לצד יתירות ורציפות תפקודית, ועליונות טכנולוגית בזירת החדשנות, הסייבר, ה-AI והתעשיות הביטחוניות שהופכת את ישראל למעצמה טכנולוגית בקנה מידה עולמי. יש לשמר עליונות זו בתור נכסיות אסטרטגית של מדינת ישראל. כלל מערכות הביטחון מרכיבות את עמודי הביטחון הלאומי – מוסד, שב"כ ומשטרה. מטרת העל היא למנוע מלחמה ואם נדרש, להכריע ולנצח במלחמה.

• עוצמה מדינית: לישראל יש אינטרס בשימור הברית האסטרטגית עם ארצות הברית, חיזוק היחסים הקרובים עם אירופה, הודו ודרום אמריקה, חיזוק מעמדה הבינ"ל והאיזורי, ושימור מערכת יחסים טובה עם סין ורוסיה לצד מדינות אחרות. ישראל היא חלק מהברית המערבית ונמצאת בחזית המאבק מול הציר הרדיקלי. העמקת הקשרים בזירה האיזורית והבינ"ל תורמת כמכפלת כוח מדינית לעוצמתה של ישראל מתוך הכרה בערכה המשמעותי כמעצמה איזורית ומדינה שוחרת שלום.

• עוצמה כלכלית: כלכלה חזקה היא יסוד לתפקודה של מדינה וחברה משגשגת. ישראל נשענת על שוק חופשי, שוק היי־טק פורח, חדשנות בקנה מידה עולמי וסייבר. עוצמה זו כוללת גם את מקסום העצמאות האנרגטית בשגרה ובחירום והבטחת יתירות אנרגטית (תחנות כוח, מאגרי גז, זיקוק נפט וייצור חשמל), עצמאות החימושים (בפרט בפסי ייצור קריטיים), ועצמאות מזון. על ישראל להיות מובילה עולמית בתחום הכלכלה על מנת בין היתר לאזן את יתר החסרונות המובנים שלה.

• מימדים

• יבשה: יש לשמר ולטפח צבא יבשה חזק ומוכן להידרדרות בגבולות ולפעולה מעבר לגבולות. תפיסת ההגנה הטריטוריאלית חייבת לכלול מערך גבולות רב-שכבתי עתיר עתודות, תוך העברת המלחמה לשטח האויב תוך זמן קצר. זהו הכוח ההכרעתי של מדינת ישראל ויש לבנותו באופן שיאפשר מתקפה והכרעה בו זמנית בשתי חזיתות מול שני צבאות סדירים.

• אוויר: חיל האוויר נדרש ליכולת לשמור על שמי המדינה, לתקוף במעגלים קרובים כרחוקים, להתמודד עם חילות אוויר סדירים משמעותיים, עם איומים חדשנים, לצד שכבות הגנה (כיפת ברזל, קלע דוד, חץ ולייזר). 

• ים: ישראל היא כמעט "מדינת אי" – מוקפות מדינות עוינות או שבריריות, ותלויה בכך שכ-95% מהסחורות, האנרגיה והציוד האסטרטגי יגיעו אליה בנתיבי ים. מכאן נגזרת חובה לשליטה ימית הדוקה במרחב הים התיכון והים האדום, בנתיבי הגישה לנמלים ישראלים, ויצירת עומק אסטרטגי ימי להגנה על ספינות, הרתעת האויב, יכולת פעולה הרחק מהגבולות ושיתוף פעולה עם בעלות ברית לשמירת חופש השיט.

• חלל: לוויינים הפכו ל"שכבת תשתית" קריטית לביטחון הלאומי, הכולל מודיעין חזותי ומכ"מי, תקשורת, תזמון ויתירות מבצעית. במציאות שבה חלל הוא מרחב מתחרה, עצמאות שיגור, ייעול הפעלה ושמירה על רציפות השירותים מצמצמת תלות בשקחנים חיצוניים. במקביל, יש לפתח ולממש יכולת לוחמת לויינים והגנת חלל, בפרט כנגד שיבוש תקשורת לויינית וסיכוני סייבר.

• סייבר: מגוון שחקנים יריבים – מדינתיים ותת-מדינתיים – משקיעים מאמצים אדירים בבניית יכולות סייבר התקפיות והגנתיות, לוחמת מידע ושיבוש תשתיות קריטיות. יש להגן על התשתיות הקריטיות והאתרים הרגישים במדינה, לשמר ולטפח עליונות סייבר ברורה, ולשמר יכולת התקפית כמימד משולב במערכה רב-מימדית.

• ביטחון פנים: ביטחון לאומי נבנה מהפנים החוצה. בהובלת משטרת ישראל ורשויות אכיפת החוק, יש לאכוף ריבונות ומשילות על המרחב הארץ-ישראלי בדגש על מגמות של לאומניות ו"מדינה בתוך מדינה" בקרב החברה הערבית והבדואית, להגביר את המאמצים לשלבם בחברה הישראלית, ולחשב מחדש את סדר העדיפות הלאומי תוך העברת כובד המשקל לסוגיית הפנים.

• המימד הרוחני: חיזוק האמונה בצדקת הדרך והחוסן החברתי והלאומי פוגש נסיונות מתמשכים לערערו מצד מערכת הדה-לגיטימציה, מגמות של גלובליזציה והתנערות מערכים לאומיים, ופוסט-מודרניזם שמאיים לחלחל למערכות המדינה. הרוח היא הדלק מאחורי כל ייעוד לאומי.

• המימד הדמוגרפי: במדינה כמו ישראל המגדירה את עצמה כבעלת ייעוד למימוש לאומי ואתני, האתגר הדמוגרפי של ישראל אינו רק שאלה של מספרים, אלא בראש ובראשונה אתגר של ביטחון לאומי, משילות וחוסן חברתי בטריטוריה המשתרעת בין הירדן לים-התיכון. יש לשמר רוב יהודי במרחב זה, לעודד עלייה, לעודד ילודה, לטפח את מעמד הביניים, להיאבק בפוליגמיה בקרב החברה הבדואית ובאיחוד המשפחות, ולשמר מדיניות הגירה על פי עקרונות הציונות.

• במה תפיסה זו נבדלת ומיוחדת מתפיסות אחרות שנכתבו:

תנועת הביטחוניסטים ובכללה מכון דוד למדיניות ביטחון מניחים בזאת מסמך תפיסת ביטחון לאומי, במציאות שבה מדינת ישראל לא אימצה מעולם תפיסה כזו בתור מצפן לאומי, וניסיונות שונים לנסחה נעדרו פעמים רבות שיקולים לאומיים רחבים, ובראשם רוח, זהות ואתוס לאומי כמרכיב מרכזי בביטחון הלאומי. כלומר, כמאמר אלוף במיל' גרשון הכהן, "למה מגינים" לפני "איך מגינים".

• ראשית, המסמך מציע תפיסה אינטגרטיבית שבה צבא, כלכלה, אנרגיה, חינוך, זהות, דה-לגיטימציה ויחסים בינלאומיים נארגים למסמך אחד שיטתי, המגדיר ביטחון ישראל לדורות כפרויקט של עם וריבונות – ולא רק של מערכת הביטחון או של פתרון מדיני נקודתי.

• זרועות הביטחון: בעוד שרבות מהתפיסות התרכזו כמעט אך ורק בצה"ל, אנו מבקשים להרחיב את היריעה לכלל זרועות הביטחון, בכללן המוסד, השב"כ ומשטרת ישראל לצד גופי החילוץ וההצלה בתור עמודי תווך בביטחון, ולחדד את הדיון על המערכה על ארץ ישראל לא רק בתור אתגר אכיפתי, אלא בתור אתגר ביטחוני לאומי ראשון במעלה מול בנייה בלתי חוקית, נשק בלתי חוקי, ומגמות של לאומנות וחתרנות פנימית.

• התחשבות במאפיינים הייחודיים: מדינה קטנה מוקפת מרחב עוין, אוכלוסיה קטנה במרחב, ברית עם יהדות העולם, עם יהודי קטן ונרדף היסטורית שגורש ממולדתו ושב אליה לבניין לאומי מחודש לאחר אלפי שנות גלות.

• עיקרון המניעה: בעוד הדיון נסוב בעיקר סביב משולש העקרונות הקלאסי "הרתעה, התרעה והכרעה" שאליו נוסף ה"התגוננות", אנו סבורים שיוזמה התקפית ומניעה אקטיבית של איומים מהתבססות הם מרכיב מרכזי בקביעת גורלו של עם ישראל בידו, ובייזום יתרון יחסי ואף עליונות ישראלית במרחב.

• ביטחון במובנו הרחב: אנו סבורים שביטחון אינו כולל אך ורק צבא, אמצעים קינטיים ואבטחת גבולות בטוחים, על אף שאלה חשובים; אלא גם התיישבות בתור מכפיל כוח ביטחוני; צדקת הדרך, בפרט בקרב הדור הצעיר, מערכת החינוך והמכינות הקדם צבאיות; חוסן חברתי; וייעוד לאומי משותף.

• מקסום עצמאות אנרגטית, חימושים ומזון: בפרט בתקופות חירום, עמודי תווך אלה מאפשרים יתירות תפקודית, מרחב פעולה מדיני ורציפות תקינה של אורח החיים במדינה, תוך חיזוק מימד הריבונות.

• יהודה ושומרון בתור ערש הזהות היהודית ונכס ביטחוני ראשון במעלה: אין אפשרות לקיים את מדינת ישראל לצד מדינה פלסטינית בנוסח המוצע, ויש לחתור לפתרונות אמצע מדיניים שייתנו מענה בפרט לסוגיה הדמוגרפית-אזרחית. יש לשמר חופש פעולה ביטחוני על כלל המרחב שבין הים לירדן; יש להחיל ריבונות על שטחים נרחבים ביהודה ושומרון, בכללם שטחי C ובקעת הירדן, ולהכיר בערך הביטחוני חסר התחליף שיש ליתרון הטופוגרפי והמרחבי של איזור זה.

• במימד המערכות, המסמך מציג מבט אינטגרטיבי על כלל המערכות בתור מארג איומים שלוב, ולא בתור זירות פעולה נפרדות, ברוח ההערכה האסטרטגית משנת 2022: המערכה על ההגמוניה האיזורית; המערכה על ארץ ישראל; המערכה על הדה-לגיטימציה והאנטישמיות; והמערכה על הרוח וצדקת הדרך.

• במימד המדיני, המסמך מציג הבנה של שותפות אסטרטגית, ולא סיוע בברית מול ארצות הברית, את ההבנה ביתרון בהרחבת הסכמי השלום והבריתות האיזוריות, בגיוס שחקנים כמו הודו כמכפלת כוח לעוצמה המדינית של ישראל, וכל זאת תוך הבנה שריבונות – היכולת להגן על עצמנו בכוחות עצמנו מפני כל איום – היא יסוד ההגנה על המדינה, ולא הסכמים בלבד.

• סינכרון מוסדי ודורי של תפיסת הביטחון: מתחייב מנגנון קבוע להערכה מתמשכת של תפיסת הביטחון ועדכונה, הכולל הנהגה מדינית, מערכת הביטחון, כלכלה, משפט וחברה אזרחית. יש לעגן את התפיסה בחקיקה ובמסמכי יסוד, כך שתהפוך לציר מוסכם החוצה ממשלות ותשמר רציפות אסטרטגית בין‑דורית.

• לבסוף, המסמך משיב את הביטחון למעמדו בתור פרויקט לאומי כולל ומשיב אליו את הממד התרבותי-זהותי היהודי-לאומי בתור עיקרון ליבה – המשלב עוצמה צבאית, ריבונות מדינית, חוסן חברתי ותודעה תרבותית-זהותית. דרך ניתוח יסודות תפיסת הביטחון הבן-גוריוניסטית והז'בוטינסקאית ("קיר הברזל"), בחינת כשלי והצלחות הדור האחרון והצעת ארבע מערכות ליבה לעידן הנוכחי, מתגבשת קריאה לכינון חזון ביטחוני-ציוני חדש: ביטחון שאיננו רק עניין של גבולות ונשק, אלא של משמעות, חברה ועם.