בעשור האחרון ניכרת בישראל מגמה מדאיגה של התפרקות המסגרת הממלכתית והיחלשות הסמכות של גורמי חוק. בעוד מרבית אזרחי המדינה נאמנים למדינה ולחוקיה, בצדדים שונים של החברה צמחו קבוצות הפועלות לפי דפוסים אנרכיסטיים מובהקים, ללא תחושת מחויבות למדינה, ללא יראת חוק, ובמקרים לא מעטים תוך שימוש באלימות, עד כדי הרג. תופעה זו, שבעבר נחשבה שולית, הולכת ומתרחבת, ומאיימת על הלכידות החברתית ועל הביטחון הלאומי של ישראל.

האנרכיה בגליל – פשיעה חמושה במסווה חברתי

בצפון, בעיקר בגליל, פועלות קבוצות חמושות שניתן לתארן כפורעים לכל דבר ועניין. הן מצויות במרחב שבין פשיעה פלילית למרד חברתי, ומפעילות לחץ על יישובים תוך סחיטה באיומים, גביית "דמי חסות", גניבות ונזק לרכוש חקלאי. רבות מהן ממומנות על ידי ארגוני פשע, ונשענות על רשתות של נשק בלתי חוקי. השילוב בין היעדר שליטה מדינתית, מחסור כלכלי ותחושת ניכור מן המרכז יצר "אזורי הפקר" שבהם החוק הישראלי מתערער. לא מן הנמנע שחלק מהאלימות הזו מזינה את מעגל הרציחות הבלתי פוסק בחברה הערבית.

תתי-תרבויות בדלניות בחברה החרדית

בצד אחר של המפה ניצבות קבוצות קצה חרדיות המתנגדות לעצם קיומה של מדינת ישראל. עבורן, מוסדות המדינה, צבא, משטרה, מערכת משפט הם גופים זרים שאין להם סמכות דתית או מוסרית. קבוצות אלו יוצרות מערכת חיים סגורה עם כללים פנימיים, חינוך עצמאי ואורח חיים המתעלם מן המדינה כמעט לחלוטין. כאשר מתפרצות מהומות על רקע גיוס לצה"ל או הפרות סדר, נחשפת עוצמת ההתנגשות בין ערכי הקהילה למרות החוק.

מרחב הנגב – קרקע פורייה לאנרכיה חברתית

בנגב, תהליכי שוליות חברתית ותכנון לקוי מולידים תופעה אחרת של אנרכיה, התרחבות של התיישבות בלתי חוקית, לעיתים מאורגנת סביב מבני חמולה ופוליגמיה. מדובר בעשרות אלפי תושבים החיים מחוץ למבנה החוק, לעיתים תוך חיבור משפחתי לגורמים מעבר לקו הירוק. אי-כיבוד מרות המדינה, יחד עם חדירות של נשק וגבולות תרבותיים מעורפלים, הפכו את המרחב הדרומי לשדה מאבק יומיומי בין סמכות לשבטים.

מורדים מן השמאל הקיצוני – תופעת הסירוב והמרי האזרחי

מאז תקופת הקורונה מתבלטת גם קבוצה אחרת, קבוצות שמאל רדיקלי הרואות בהתנגדות לממסד ביטוי לחירות אישית ולאחריות מוסרית. תנועות אלו נוטות לעיתים לטשטש את הקו בין מחאה דמוקרטית לגיטימית לבין אנרכיה בפועל. חסימות כבישים, פגיעה ברכוש ציבורי, חדירה לפרטיות של אישי ציבור ו"מלחמת גרילה אזרחית" ברשתות החברתיות מגדירים את סגנונן. אף שמניעיהן אידיאולוגיים ולא פליליים, ערבובן של הזעם המוסרי והאקטיביזם הבלתי מרוסן הופך אותן לגורם מערער נוסף בליבת הדמוקרטיה הישראלית.

האלימות ביהודה ושומרון – אנרכיה במסווה של לאומיות

בגדה המערבית מתפתחת בשנים האחרונות תופעה של קבוצות מתפרעים הפועלות בשם אידיאולוגיה לאומית אך בפועל פועלות נגד המדינה. חדירות לכפרים פלסטיניים, הצתות, תקיפות והפרות סדר הן ביטוי של מרי אידיאולוגי שבו "החזון" מחליף את החוק. היחלשות יכולת האכיפה במרחב זה משדרת מסר מסוכן – שגם באזור הנתפס כרגיש ביותר מבחינה ביטחונית, יש מי שמעלים על החוק את תפיסת הצדק הפרטית שלהם.

מהשוליים למרכז – איום אסטרטגי

במבט ראשון קבוצות אלה מייצגות מיעוט קטן בחברה הישראלית, אולי 5–10% מן הקהילות שאליהן הן משתייכות. אך המספרים האבסולוטיים מספרים סיפור אחר. כאשר מדובר באלפים בכל מגזר, ובחמישה מוקדים שונים הפועלים ללא פחד מהרשויות, נוצרה כבר מסה קריטית המאיימת על מרקם החיים המשותפים. ישראל איננה מתמודדת כאן עם בעיית סדר ציבורי גרידא, אלא עם תשתית מתפתחת של אנרכיה השוחקת את הלגיטימציה של המדינה לדאוג לביטחונם של אזרחיה.

ההתמודדות עם התופעה מחייבת גישה ממלכתית רחבה ולא רק תגובה נקודתית של משטרה ובתי משפט. יש לזהות כל קבוצה על פי מניעיה, פליליים, דתיים, לאומיים או אידיאולוגיים, ולגבש בעניינה מדיניות ייעודית. לצד זאת יש להשיב את אמון האזרחים במוסדות המדינה, לחזק את נוכחות החוק בשטחי הפריפריה, ולשדר מסר ברור: מדינת ישראל לא תסבול ריבונות כפולה.

אתגר המשילות שמדברים עליו כל כך הרבה בשנים האחרונות, אך התוצאות מעידות עד כה על כשלים בולטים, מחייב מאמץ אינטגרטיבי ברמה הלאומית. ניתן אפילו למקד את הדברים ולומר שייתכן וזה צריך להפוך ליעד העליון של גורמי ההפיכה – זו מכת מדינה של ממש, והיא מסכנת כל אזרח באשר הוא, ובראייה כוללת את היציבות של המדינה כריבון. ישראל עלולה למצוא את עצמה במדרון חלקלק ובמידה רבה חצינו גבר את הקו האדום של פירוק סמכותי, שבו איש הישר בעיניו יעשה, והאנרכיה לא תהיה עוד איום, אלא פאודה אחת גדולה.