ההכרה הישראלית הרשמית בסומלילנד נראית במבט ראשון כמהלך כמעט שולי, הרחק ממוקדי תשומת הלב של המזרח התיכון. עם זאת, מדובר בצעד אסטרטגי מחושב, בעל השלכות ביטחוניות, גיאו־פוליטיות וכלכליות רחבות - כזה שמאיר מחדש את מאזן הכוחות סביב הים האדום וקרן אפריקה, ומעורר תגובות חריפות מצד שחקנים אזוריים וארגוני טרור כאחד.

סומלילנד, רפובליקה דה־פקטו המתפקדת כמדינה עצמאית מאז 1991, מציגה נוף חריג באזור: שלטון יציב עם מוסדות אזרחיים מתפקדים וכוחות ביטחון, וכל זאת באזור המאופיין בכאוס מתמשך: סומליה שרואה בסומלילנד חלק משטחה, היא מדינה רוויית טרור ג'האדיסטי, כאשר בדרומה ובמרכזה חולש ארגון א-שבאב המסונף לאל-קאעדה ובצפונה חולש ארגון דאעש, ממולה חופי תימן עליהם חולשים החות'ים, ארגון פרוקסי של איראן וקבוצות פיראטים ג'האדיסטיות פועלות באזור זה של הים האדום. מיקומה הגיאוגרפי של סומלילנד, בפתח הדרומי של הים האדום, מול חופי תימן ובסמוך למצרי באב אל־מנדב, הופך אותה לנכס אסטרטגי ראשון במעלה. דרך המעבר הימי הזה זורם כ־12% מהסחר העולמי, והוא קריטי לאנרגיה, למסחר ולתנועה צבאית בין אסיה, אפריקה ואירופה.

המהלך הישראלי משתלב במאמץ רחב יותר, המובל בשיתוף פעולה הדוק בין ירושלים לוושינגטון, לעיצוב סדר אזורי חדש, הנשען על תחומי אנרגיה, תשתיות ונתיבי מסחר - ובראשם ציר ה־IMEC, המחבר בין הודו, המזרח התיכון ואירופה. בתוך המערך הזה, ישראל אינה עוד שחקן אזורי בלבד, אלא צומת אסטרטגי המחבר בין יבשות שעליה לנצל לקידום האינטרסים שלה ויצירת בריתות שונות.

התגובות המיידיות להכרה ממחישות את הרגישות הגבוהה של המהלך. ארגון הטרור הסומלי א־שבאב, המסונף לאל־קאעידה ושולט על שטחים נרחבים בסומליה, איים בפגיעה בכל נוכחות ישראלית בסומלילנד. הארגון תיאר את המהלך כ”ניסיון השתלטות יהודי”. במקביל, משטרת סומלילנד עצרה איש דת בכיר, מוחמד קארייה, שהסית בפומבי נגד ישראל וקרא לאלימות - צעד שמעיד על נחישות השלטון המקומי לשמר יציבות פנימית גם במחיר עימות עם גורמים רדיקליים.

מנקודת מבט טורקית, ההכרה הישראלית מהווה מכה אסטרטגית של ממש. אנקרה פועלת בשנים האחרונות לביסוס נוכחות צבאית, כלכלית וימית בסומליה, כחלק מחזון הניאו-עות'מאני של ארדואן. הכרה בסומלילנד יוצרת משקל נגד ישיר למהלך זה, מאיימת לקטוע רצף השפעה טורקי לאורך הים האדום.

בנוסף, ההכרה של ישראל בסומלילנד הביאה לגל גינויים ממדינות ערב והמזרח התיכון: סעודיה, סוריה, מצרים, טורקיה, איראן.  מנגד, איחוד האמירויות, השותפה להסכמי אברהם נמנעה מגינוי פומבי. במובן זה, ההכרה הישראלית משתלבת בציר פרגמטי רחב יותר, שמעדיף יציבות אזורית, שליטה בנתיבי שיט והחלשת גורמים רדיקליים. ציר שכזה הוא מנוגד לציר אותו מקדמת איראן למשל, המעודדת ומפתחת כאוס אזורי, גדוגמת אזור הים האדום עם הפעלתה את הפרוקסי החות'י מחד והקמת שיתוף פעולה שלו עם א-שבאב בסומליה - שילוב מסוכן שמאיים על כל אזור הים האדום. 

עבור ישראל, הרווח מהמהלך הוא כפול ואף משולש. ראשית, מדובר באחיזה ביטחונית מוגברת מול האיום החות’י מתימן, שנותר משמעותי גם לאחר סבבי לחימה והפסקות אש. שנית, ישראל מכשירה את הקרקע להכרה אמריקנית עתידית ומוכיחה שוב את ערכה כשותפה אסטרטגית לארה"ב, המסוגלת לבצע מהלכים מורכבים בשטח. שלישית, המהלך מחזק את מעמדה של ישראל כשחקן אזורי חשוב וכמעצמה החולשת גם על אזור הים האדום. 

מעבר להיבטים הביטחוניים, סומלילנד עשויה להפוך לשחקן רלוונטי גם בהקשר רחב יותר. בעבר נשמעו הצהרות על נכונות לקליטת מהגרים מרצון, כולל תושבי עזה. גם אם אפשרות זו אינה מיידית, עצם קיומה מעיד על תפיסה גמישה ופרגמטית של הנהגת סומלילנד, המבקשת להשתלב בסדר אזורי חדש אותו מקדמות ישראל, ארה"ב ואיחוד האמירויות.

בסיכומו של דבר, ההכרה הישראלית בסומלילנד אינה מחווה דיפלומטית סמלית, אלא מהלך עומק בזירת התחרות על המזרח התיכון והים האדום. האיומים של א־שבאב, הגינויים הערביים והמתיחות עם טורקיה אינם סימן לחולשה - אלא עדות לכך שישראל נגעה בנקודה רגישה.ישראל מצליחה לעצב את המפה בשקט ולהגדיר את כללי המשחק האמיתיים במזרח התיכון.