מתקפת הטרור הרצחנית של חמאס ב-7 באוקטובר פתחה בפני מדינת ישראל מערכה צבאית מורכבת וקיומית. אך במקביל ללחימה העזה בשטח, מתנהלת נגדה מערכה נוספת, שקטה אך מסוכנת לא פחות, בזירה הבינלאומית. זירה זו, הכוללת את מוסדות האו"ם, בתי הדין הבינלאומיים והתקשורת העולמית, מפעילה לחץ אדיר על ישראל במטרה להגביל את חופש הפעולה שלה ולהחלישה מדינית. באופן מדאיג, זירות הספורט והתרבות, שהיו אמורות לשמש כגשר לקירוב לבבות, הפכו בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז פרוץ המלחמה, לזירות אגרוף אגרסיביות המכוונות נגד ישראל. על אף הדמוניזציה, הלחצים והאיומים בסנקציות, על ישראל לעמוד איתנה על מטרות המלחמה, הכרעת חמאס והשבת החטופים, מתוך הבנה כי כניעה ללחץ הבינלאומי תהווה ניצחון לאויביה ותסכן את ביטחונה העתידי.

ישראל נמצאת כיום תחת מתקפה מדינית, תקשורתית וציבורית, שחורגת בעוצמתה מכל מה שידעה בעבר. בעוד השיח בישראל מתמקד בטבח ה-7 באוקטובר ובגורל החטופים, התקשורת העולמית והרשתות החברתיות משדרות תמונות של הרס וחורבן מעזה ומייחסות לישראל אחריות ישירה למשבר הומניטרי קשה. תהליך זה של דמוניזציה מוביל את ישראל במהירות למעמד של "מדינה מצורעת".

מערכה זו אינה מתקיימת רק בדעת הקהל, אלא ממוסדת בכלים משפטיים בבתי הדין הבינלאומיים בהאג. בבית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC), התובע הגיש בקשה להוצאת צווי מעצר נגד ראש הממשלה ושר הביטחון בגין פשעי מלחמה, תוך השוואה ביניהם לבין בכירי חמאס. במקביל, בבית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ), דרום אפריקה הגישה תביעה המאשימה את ישראל בביצוע לכאורה של רצח עם. הליך זה, גם אם יסתיים ללא הרשעה, כבר מקבע את הסטיגמה המזעזעת והמופרכת שישראל מבצעת ג'נוסייד, ומייצר נרטיב שמקביל אותה למשטרים האפלים ביותר בהיסטוריה.

הספורט ככלי ניגוח: הבסיס המשפטי והתקדימי להשעיית ישראל

אחד הביטויים המוחשיים ביותר למערכה זו הוא המאמץ להדיח את ישראל מאיגודי הספורט הבינלאומיים. התאחדות הכדורגל הפלסטינית (PFA), בראשות ג'בריל רג'וב, מנהלת קמפיין ארוך שנים נגד ישראל בזירת פיפ"א, תוך שימוש בספורט ככלי פוליטי לניגוח ישראל. מאז ה-7 באוקטובר, הקמפיין התעצם והתרחב, ונתמך על ידי ארגונים כמו Ekō, קבוצת צרכנים בינלאומית עם 22 מיליון חברים.

הבקשה להשעיה נשענת על טענות חמורות להפרת תקנון פיפ"א, ובראשן הפרת סעיפים הנוגעים לזכויות אדם (סעיף 3), איסור אפליה (סעיף 4) וקידום ערכים הומניטריים (סעיפים 2 ו- 5). הטענות מתמקדות בהרס התשתיות הספורטיביות בעזה, הפיכת אצטדיון אל-ירמוכ למתקן מעצר והרג של למעלה מ-350 ספורטאים פלסטינים. כמו כן, מועלית הטענה ארוכת השנים כי התאחדות הכדורגל הישראלית מפרה את תקנון פיפ"א בכך שהיא כוללת בליגות שלה קבוצות מ״התנחלויות בגדה המערבית״ (ישובים ישראלים ביהוה ושומרון), טריטוריה של התאחדות חברה אחרת (הפלסטינית), ללא אישורה.

כדי לבסס את דרישתם, הפלסטינים ותומכיהם טענו בקונגרס פיפ״א השנתי שנערך במאי 24׳ בבנגקוק כי המסגרת העובדתית והמשפטית השתנתה באופן דרמטי מאז 2017, אז פיפ"א דחתה בקשה דומה בטענה כי מדובר בסוגיה פוליטית. בסופו של דבר פיפ״א לא העלתה לאסיפה את ההצעה להצבעה ובכך טורפד הניסון הפלסטיני לסנקציות כלפי ישראל. כעת, הגופים הקוראים להשעיית ישראל מציגים שורה של החלטות ודו״חות בינלאומיים, החלטות במועצת הביטחון, דו״ח של ועדת חקירה של האו"ם מיוני 2024, צווים זמניים של בית הדין הבינלאומי לצדק ואף בקשות שהוגשו בבית הדין הפלילי בהאג. מסמכים אלו משמשים עבורם כ"תחמושת משפטית" שנועדה להצדיק את הטענה כי ישראל פועלת בניגוד לדין הבינלאומי ובכך גם לערכי פיפ"א. עם זאת, חשוב להדגיש כי ישראל דוחה מכל וכל את הטענות הללו, רואה בהן מהלך פוליטי מובהק, ומציינת כי לא הוכרעו בשום ערכאה מחייבת.

התומכים בהשעיה מצביעים על תקדימים בהם פיפ"א ואופ"א פעלו נגד מדינות אחרות, כגון השעיית דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד (1961), הרחקת יוגוסלביה (1992), והשעייתה המהירה של רוסיה לאחר פלישתה לאוקראינה בפברואר 2022. הם טוענים כי אי נקיטת צעדים דומים נגד ישראל חושפת מוסר כפול ומערערת את אמינותם של ארגוני הספורט.

ההצבעה באופ"א והמתח מול פיפ"א

האיום אינו תיאורטי. דיווחים בתקשורת הבינלאומית מצביעים על כך שקיים רוב אפשרי בוועד הפועל של אופ"א, המונה 20 חברים, להדיח את ישראל מהמפעלים האירופיים. הצבעה כזו יכולה להתקבל בישיבת חירום, אפילו באופן מקוון ואנונימי בשל רגישות הנושא. החלטה כזו, אם תתקבל, עלולה להוביל להדחת נבחרת ישראל ממוקדמות המונדיאל ולהרחקת קבוצות ישראליות מהליגה האירופית ומליגת האלופות. אמנם להתאחדות הישראלית תהיה זכות ערעור בבית הדין הגבוה לספורט  (CAS), אך הנזק התדמיתי והמעשי יהיה עצום.

מצב זה עלול לייצר משבר חסר תקדים בין אופ"א לפיפ"א. בעוד נשיא אופ"א, אלכסנדר צ'פרין, נתון ללחצים כבדים ועל פי הערכות עשוי לתמוך בהדחה, נשיא פיפ"א, ג'יאני אינפנטינו, מתנגד למהלך. גם גורמים בממשל האמריקאי, כולל דונלד טראמפ, פועלים מול פיפ"א כדי למנוע את ההדחה, ומגדירים זאת כ"קו אדום". מצב בו אופ"א משעה את ישראל אך פיפ"א מסרבת לכך, עלול להוביל לכך שנבחרת ישראל תמשיך להשתתף במוקדמות המונדיאל (שבסמכות פיפ"א) אך תהיה מורחקת ממפעלים אירופיים.

על אף הקמפיין הפלסטיני והלחצים המופעלים, המסרים שמגיעים ממנהיגי מוסדות הספורט עצמם שונים בתכלית. נשיא אופ״א, אלכסנדר צ׳פרין, שוחח ישירות עם יו״ר ההתאחדות הישראלית, שינו זוארץ, בתחילת חודש אוקטובר, והבהיר כי בשלב זה לא עלתה כלל לדיון אופציה להרחיק את ישראל מהמפעלים האירופיים. לדבריו, אופ״א שומרת על עמדת נייטרליות, ובכל צעד נבחנת האפשרות שלא להפוך את הכדורגל לכלי בידי גורמים פוליטיים. הדברים של צ׳פרין נועדו לאותת לישראל שההתאחדות האירופית מודעת ללחצים המופעלים אך אינה ממהרת להתקפל מולם. במקביל, גם בפיפ״א נשמעו מסרים דומים. נשיא פיפ״א ג’יאני אינפנטינו העביר מסר ברור כי הארגון מחויב לאחדות בין חבריו, וכי אינו מתכוון לשמש זירה לפתרון סכסוכים מדיניים. הוא הדגיש שפיפ״א קמה כדי לקדם את ערכי הספורט והשלום, לא כדי לשמש מנגנון ענישה במחלוקות בין מדינות. מבחינת ישראל, אלו אמירות חשובות המעידות על כך שבדרגים הגבוהים עדיין קיימת הבנה שיש לשמור את הספורט מחוץ לשדה הקרב הפוליטי, גם אם בשטח ובתקשורת מתנהלת מערכה עיקשת להוקיע אותה.

זירות נוספות למאבק: מהמונדיאליטו עד האירוויזיון

המערכה נגד ישראל חורגת מעולם הכדורגל ומתפשטת לכלל ענפי הספורט והתרבות. אינדונזיה, שאמורה הייתה לארח את המונדיאליטו ב-2023, סירבה לארח את נבחרת ישראל בשל עמדות פרו-פלסטיניות, וכתוצאה מכך נשללה ממנה זכות האירוח. מקרים של הדרת ספורטאים ישראלים מתחרויות אינם חדשים: ב- 2009 נמנעה כניסתה של הטניסאית שחר פאר לטורניר בדובאי, ב-2017 סירבה ערב הסעודית להנפיק ויזות לספורטאים ישראלים באליפות העולם לנוער בשחמט, ובאולימפיאדת טוקיו 2020 פרש הג'ודוקא האלג'יראי פתחי נורין כדי להימנע ממפגש עם הישראלי טוהר בוטבול. אירועים אלו ממחישים כיצד הזירה הספורטיבית הפכה לכלי פוליטי לניגוח ישראל.

במקביל, זירת התרבות, ובמיוחד תחרות האירוויזיון, הפכה לבמה להבעת עמדות אנטי-ישראליות. בשנת 2024, איגוד הכותבים באיסלנד איים לפרוש אם ישראל תשתתף, ורשות השידור הסלובנית דרשה רשמית לפסול את ישראל. הנציגה הישראלית, עדן גולן, נאלצה להופיע תחת אבטחה כבדה, והתמודדה עם קריאות בוז מהקהל והתעלמות מצד איגוד השידור האירופי. הפער העצום בין הניקוד הנמוך שקיבלה מהשופטים (52 נקודות) לבין התמיכה האדירה מהקהל (323 נקודות) מלמד כי למרות הניסיונות להוקיע את ישראל במישור הרשמי, בקרב הציבור הרחב עדיין קיימת אהדה.

"ספורטסוושינג" והצביעות הבינלאומית

האירוניה במערכה נגד ישראל בזירת הספורט היא שהיא מתנהלת בעולם שבו תופעת ה"ספורטסוושינג" (Sportswashing) הפכה לנורמה. מדינות בעלות רקורד מפוקפק של הפרת זכויות אדם, כמו קטאר, ערב הסעודית, רוסיה וסין, משתמשות באירוח אירועי ספורט מרהיבים, מהמונדיאל ועד האולימפיאדה, כדי "לכבס" את תדמיתן ולהסיט את תשומת הלב ממעשיהן.

קטאר, המממנת ותומכת בחמאס, אירחה את מונדיאל 2022 בעלות של 220 מיליארד דולר. ערב הסעודית, האחראית למשבר הומניטרי בתימן, משקיעה מיליארדים ברכישת קבוצות כדורגל ואירוח אירועי ספורט בינלאומיים. רוסיה השתמשה במונדיאל 2018 ובאולימפיאדת החורף בסוצ'י כדי לשפר את תדמיתה הגלובלית בזמן שניהלה מדיניות חוץ תוקפנית. גופים כמו פיפ"א והוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) הממהרים כעת לשפוט את ישראל, הם אותם גופים שמעלימים עין ואף משתפים פעולה עם המשטרים הללו תמורת כסף.

הפסקות האש שהוכרזו בחודשים האחרונים לא באמת עצרו את הקרב נגד ישראל,  הן רק שינו את הזירה. בכל פעם שנשמעים קולות של רגיעה, היריבים שלנו מנצלים את ההזדמנות כדי להפעיל לחץ מסוג אחר: לחץ תודעתי, תקשורתי וספורטיבי. מבחינתם, כל הפוגה היא "חלון הזדמנות" להציג את ישראל כמי שמאבדת לגיטימציה בינלאומית. התוצאה היא פרדוקס, דווקא כשנראה שהאש נרגעת, מתגבר מסע ההכפשה.

בזמן השקט היחסי, הקמפיין הפלסטיני מקבל דחיפה. לוביסטים וארגונים ברחבי העולם מציפים מוסדות כמו פיפ״א ואופ״א במסמכים, נתונים ותמונות מעזה, ודורשים להעניש את ישראל בשם "ערכי הספורט". מבחינתם, המגרש הוא זירה נוחה הרבה יותר מזירה צבאית או מדינית, כאן אפשר להשיג החלטות מהירות, כותרות גדולות והשפעה עולמית.

המציאות הזו מורכבת עוד יותר על רקע המשא ומתן לשחרור חטופים והחזרת חללים. ישראל משקיעה מאמצים אדירים כדי לשמור על הפסקות האש ההומניטריות, אך מנגד חמאס ממשיך לנצל את ההפוגות כדי לחדש את אחיזתו, גם אם על "אש נמוכה". ההוכחה לכך היא האירועים הביטחוניים שמתרחשים גם בימי שקט, כמו נפילתם של שני לוחמי נח״ל בתחילת השבוע. זהו תזכורת כואבת לכך שהמלחמה לא באמת עוצרת, היא רק מחליפה צורה, ובמקביל מתעצם המאבק התודעתי נגד ישראל בזירות הבינלאומיות.

מטרות המלחמה- מעל הכל

אל מול מתקפה משולבת זו, דמוניזציה ציבורית, לחץ משפטי ואיומי חרם, עלול להתעורר הפיתוי לסגת, להתקפל ולשנות את מטרות המלחמה. זו תהיה טעות הרסנית. כניעה ללחצים אלו לא רק שלא תסיר את האיומים, אלא תאותת לאויבינו כי טרור ודה-לגיטימציה הם כלים יעילים להכרעת ישראל.

בידוד בינלאומי הוא אכן איום מסוכן הפוגע בכלכלת ישראל, בביטחונה ובמעמדה. לכן, ישראל חייבת לנהל מערכה נגדית נחושה בזירה הבינלאומית: להציג עובדות, לחשוף את הצביעות, להילחם על הלגיטימציה שלה ולחזק את בריתותיה. נדרש שינוי מהותי באופן ההתנהלות, הימנעות מהתבטאויות קיצוניות המזינות את המערכה נגדנו, ונקיטת יוזמות מדיניות שיכולות לסייע בבלימת הסחף.

אך במקביל למאמץ המדיני, אסור להתבלבל. המערכה הצבאית נגד חמאס אינה בחירה, אלא כורח קיומי שנכפה על ישראל. עמידה איתנה על מטרות המלחמה, מיטוט שלטון חמאס ויכולותיו הצבאיות, השבת כל החטופים והבטחת עתיד בטוח לתושבי הדרום, היא חיונית ומעל הכל. כל תוצאה אחרת תהיה ניצחון לחמאס ולאיראן, ותזמין את סבב הלחימה הבא, שיהיה קטלני ואכזרי עוד יותר. הדרך לניצחון ארוכה ומורכבת, והיא מתנהלת במקביל בשדה הקרב הצבאי ובזירת דעת הקהל הבינלאומית. ישראל חייבת להילחם בשתי החזיתות בנחישות, בחוכמה ובאמונה בצדקת דרכה. כי בסופו של יום, לא הצבעה באופ"א תקבע את עתידנו, אלא עמידתנו האיתנה מול אלו המבקשים להשמידנו.