עצרת האו״ם בניו יורק הפכה שוב לקרקס פוליטי עולמי, שבו לא המציאות קובעת אלא הנרטיבים, לא הצדק אלא הפחד, ולא הלחימה בטרור - אלא הלבנתו. האירוע השנתי שבו מתכנסים מנהיגים מכל העולם אמור לשמש במה דיפלומטית לדיון עקרוני במצוקות המין האנושי. בפועל, מה שצפינו בו הפעם היה מופע ציניות שמלמד יותר מכל כיצד סדר היום הבינלאומי מנותב בידי אינטרסים מקומיים ופחד מהרחובות הבוערים במדינות המערב.

מי שהקשיב לנאומים הבין במהרה כי מי שמשלם את המחיר הוא לא רק ישראל, אלא גם עקרונות האמת והצדק הבינלאומיים.

אל-ג’ולאני כ"אורח כבוד"

המופע אולי הביזארי ביותר התרחש כאשר אל-ג’ולאני, לשעבר מנהיג שלוחת אל-קאעדה בסוריה ומי שהורה לבצע טבח אתני בדרוזים, עלווים ונוצרים, הופיע בחליפה מהודרת ונאם מעל בימת האו״ם כמי שמייצג "את סוריה החדשה". זו הפעם הראשונה שמנהיג סורי נאם מעל בימת האו״ם מאז 1967- אלא שמדובר לא במנהיג ריבוני אלא בג’יהאדיסט עם משטר עקוב מדם.

בעוד אל-ג’ולאני מציג את עצמו כ״מדינאי״ אחראי, באותם ימים ממש, כפרים נוצריים בצפון סוריה ספגו פוגרומים מצד הארגונים הסונים שתחת חסותו. כך לדוגמה בשבוע שעבר, עת אל-ג'ולאני שהה בניו יורק עם שר החוץ שלו, אסעד א-שיבאני, נשרף כליל הכפר הנוצרי חב נמרה שבצפון סוריה על ידי אנשיו. כך נוהג אל-ג'ולאני כאשר יד אחת מושטת למערב לקבלת סיוע ומימון והיד השנייה מבצעת טיהור אתני ברחבי סוריה. 

הטבח הדרוזי בסווידא ביולי האחרון, רצף הפשיטות נגד העלווים, והניסיון לייצר תדמית באמצעות חליפה ועניבה הם עדות כפולה למערכת שהתרגלנו לכנותה "הקהילה הבינלאומית", ולכוחה של התעמולה הג’יהאדיסטית להתאים עצמה לציפיות העולם.

למרות מופע הצביעות, קהילות דרוזיות ועלוויות בניו יורק ניסו למחות על הופעתו של אל-ג'ולאני, ולהזכיר למשתתפים שמדובר באדם שטבוע עמוק ביסודות אידיאולוגיים ג'האדיסטיים כאשר נציגו תמונות זוועה מהפוגרומים האחרונים בדרוזים בסווידא ובעלווים בטרטוס ולטקיה. 

קטאר: מגינת חמאס עטופה בגלימת קורבן

בין הקולות הבולטים בעצרת היה אמיר קטר, תמים בן חמד אל־ת׳אני, שהגדיר את ניסיון חיסולם של בכירי חמאס בדוחא כ״מעשה טרור״ וכפגיעה בריבונות מדינתו. אמנם המהלך מצידה של קטר כמדינה שספגה תקיפה ישראלית צפוי, אך עדיין צבוע – לאור העובדה שקטר מארחת מזה שנים את ההנהגה המדינית של חמאס על אדמתה. זהו מהלך מחושב של הפיכת קטר למדינה שמתעטפת בגלימת ״קורבן״ אל מול המערב, תוך שהיא ממשיכה לטפח ולתת חסות לארגוני טרור.

הניסיון הקטרי ליצור דימוי של ״מדינה מותקפת״ מתכתב עם האסטרטגיה שלה למתג את עצמה כמתווכת בינלאומית, בעוד שלמעשה היא נותנת מימון, מקלט ובמה לארגון טרור רצחני. זוהי שיטה ברורה המצביעה על שימוש ב״תודעת הקורבן״ כטקטיקה גיאופוליטית, שנועדה להמשיך את התמיכה הבינלאומית בדוחא מחד, ולהסיט ביקורת על אחריותה הישירה לטרור מאידך.

ההכרה במדינה פלסטינית

על רקע שרשרת הנאומים בעצרת הכללית באו"ם, נרשם עוד מהלך דרמטי: בריטניה, צרפת, קנדה ואוסטרליה, לצד מדינות נוספות, הצטרפו אחת אחרי השניה למהלך ההכרה במדינה פלסטינית. לא מדובר כאן באקט של חזון מדיני, אלא בצעד המסמל יותר מכל את חוסר האונים הפוליטי של מדינות מערביות מול הרחוב המוסלמי שבתוכן. ההכרה במדינה פלסטינית לא נעשתה כתוצאה מתהליך מדיני ישיר, אלא כתגובה אינסטינקטיבית למחאות, למהומות ולחשש מתסיסה פנימית שעלולה לערער את היציבות החברתית.

מהומות בצרפת, מחאות בבריטניה, הפגנות ענק באוסטרליה, התפשטות ההגירה המוסלמית גם בקנדה והאיום המתמיד של "אינתיפאדה גלובלית" - כל אלה גרמו למנהיגים לחפש דרך לרצות את הרחוב המוסלמי. אלא שבפועל, הכניעה הזו רק מחזקת את הקיצוניים ומחלישה את הדמוקרטיות המערביות. מהלך שכזה איננו מהווה צדק מוסרי, כי אם פחד: פחד מן הדמוגרפיה המשתנה במדינות אלו שהפכה לגורם מכתיב מדיניות. החשש ממרד או ״אינתיפאדה גלובלית״ משתק את הדמוקרטיות ומביאה אותן להקריב את ערכי היסוד שלהן מול רצון לרצות את הרחוב. אלא שכניעה זו - כפי שההיסטוריה לימדה אותנו - מחזקת דווקא את הקיצוניים.

ההצגה האיראנית

איראן הציגה עצמה שוב כמי שרוצה "שלום". נשיאה, מסעוד פז'שכיאן, התלונן על ישראל וארה״ב, דיבר על נאמנות להסכם הגרעין. במפגש עם פעילי שלום בניו יורק, פז'שכיאן אפילו מחה על חיסולו של איסמאעיל הנייה: 

"היום המשמעות והמושג של טרוריסט השתנו בעולם…

על פי איזה חוק חיסל האויב את אסאמעיל הנייה בארצנו?

הם פולשים ותוקפים בכל מקום שהם רוצים, כשאנחנו מגיבים, הם אומרים 'אתם טרוריסטים'." 

זהו תרגיל תודעתי ישן־חדש באסטרטגיה האיראנית: שימוש ב"שיח שלום" אל מול קהלים ליברליים במערב כדי לייצר אמפתיה, במקביל להמשך הפעלת מכונת הטרור על כל שלוחותיה.

במציאות, איראן ממשיכה להפעיל את חיזבאללה בלבנון, החות'ים בתימן, המיליציות השיעיות בעיראק, ובמקביל - ארגוני פשע באירופה. בשבוע שעבר אירע פיצוץ רימון יד באוסלו, בירת נורווגיה, בסמוך לשגרירות ישראל בעיר. לא היו נפגעים. לפי התקשורת המקומית, המשטרה חשדה כי מדובר ברקע פלילי וסכסוך בין כנופיות. שלושה חשודים נעצרו, ביניהם שני בני 13. אירועים עם דפוס פעולה דומה אירעו בסמיכות לשגרירויות ישראל נוספות בסקנדינביה בשנה שעברה, בקופנהגן ובשטוקהולם. בשני המקרים היה מדובר בארגון פשע שוודי בשם "פוקסטרוט" שהופעל על ידי איראן. 

זו אינה עוד טקטיקה - אלא הרחבת מודל ה״פרוקסי״ האיראני, שבו אין חשיבות מיוחדת אם מדובר בארגון חות'י בתימן, חיזבאללה בלבנון או כנופיה בשטוקהולם. כולם משמשים כלי לטרור כדי לקדם את המטרות האיראניות.

נאומו הנחרץ של טראמפ אל מול עצרת האו"ם

דווקא על רקע הרפיסות הכללית, נאומו של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ בלט בנחרצותו. טראמפ כינה את האו״ם ״מושחת ברמה גבוהה ובהיקפים גדולים״, הצהיר כי ״איראן היא מממנת הטרור הגדולה בעולם״, והתריע שהכרה במדינה פלסטינית בשעה שחמאס עדיין מחזיק חטופים היא למעשה פרס לטרור (ופרס לחמאס). הוא קישר בין ההגירה למערב לבין שחיקת התרבות המערבית ואובדן היכולת של אירופה להתייצב מול קיצוניים.

עצרת האו״ם הייתה למופע גלובלי שבו התערבלו יחד צביעות, פחד, ומניפולציה רטורית. טרוריסטים הופכים למדינאים, מדכאים מציגים עצמם כמגיני מוסר, דמוקרטיות קורסות תחת פוליטיקה של רחוב שמכתיב מדיניות, והאו״ם - במקום גוף בינלאומי אחראי - מתפקד כחדר מראות שמחזק מציאויות מדומיינות.

מה ניתן ללמוד מהעצרת הכללית באו"ם ומהן הפעולות הנדרשות?

• ישראל: על ישראל להמשיך לחשוף את עברם של מנהיגי טרור ומדינות טרור (כגון איראן) שמבקשים ללבוש ארשת מדינית, ולא להניח לנרטיב המעוות להתקבע. כמו כן, יש להנחיל בקרב גורמים במערב את משמעות הסכנה שבהכרה במדינה פלסטינית לנעשה במדינותיהם. יש להבהיר לגורמים במדינות המערב כי ישנו קשר גורדי בין הכרה במדינה פלסטינית לבין כניעה לאיומי האסלאם.

כמו כן, יש לבנות בריתות עם מדינות מוסלמיות מתונות כמו אינדונזיה, שמוכיחות כי ניתן לייצר גישה מאוזנת יותר. העמקת קשר דיפלומטי עם שחקנים לא־ערביים בעולם האסלאמי היא אינטרס ישראלי ראשון במעלה.

• מדינות המערב: בהמשך לפעילות הנדרשת מישראל - מצידן של מדינות המערב נדרשת נחישות מול "הפוליטיקה של הפחד", אותה מיישמים בעורמה גורמים אסלאמיסטיים בתחומיהן. הכרה במדינה פלסטינית מתוך כניעה לרחובות בלונדון או בפריז לא תביא פתרון אלא תמחיש לכל קבוצה קיצונית שאיומים אלימים עובדים, שעלולים להביא להגברה של פעולות ג'האד.

• מול איראן: על מדינות אירופה וארה"ב לראות בתופעת הפעלתה של איראן ארגוני פשע אירופיים לא כ"בעיה מקומית", אלא כהמשך ישיר לטרור המדינתי האיראני. רק הבנה מערכתית של רשת הפרוקסי האיראנית, על זרועותיה ומסלוליה המסועפים - תאפשר מדיניות משולבת שתפגע ברקמות הללו בזמן אמת.