"חייבים להחריב את קרתגו" - הקריאה המפורסמת של קאטו הזקן במושב הסנאט הרומי, הפכה לאחד הביטויים המובהקים ביותר בהיסטוריה להחרבה שיטתית ומתוכננת של עיר, שנתפסה כ״פצצה מתקתקת״ על שלומה של רומא. חורבנה של קרתגו בשנת 146 לפנה"ס לא היה רק אקורד סיום של סכסוך צבאי, אלא פעולה סמלית וטוטאלית. לאחר מצור ממושך ולחימה אכזרית מבית לבית, שרפו והחריבו הרומאים את העיר עד היסוד, הגלו את תושביה, ולפי המסורת (גם אם היא שנויה במחלוקת היסטורית) אף פיזרו מלח על אדמתה, כדי להבטיח שדבר לא יצמח בה עוד. מקרה זה מדגים כיצד מעצמה משתמשת במחיקה פיזית מוחלטת של יישוב, כדי להסיר לצמיתות איום שצמח ממנו, ולשלוח מסר מרתיע לעולם כולו. 

האסטרטגיה הזו לא החלה בקרתגו ולא הסתיימה עם החרבתה. באלפי שנות ההיסטוריה האנושית, נתפס חורבן יישובים במלחמה לא רק כתוצאת לוואי של קרב מר, אלא כאסטרטגיה לביסוס שליטה, הרתעה והכרעה סופית של אויב. מכיבושי אשור ובבל, דרך ה"שלום הרומאי" (Pax Romana) שנבנה על חורבותיהן של ערים מורדות, ועד למסעות המלחמה המודרניים באירופה, באפריקה ובאסיה– הפיכת מרחב מחיה לשממה חרבה, שימשה ככלי לעיצובה מחדש של המפה, להרחקת איומים, ובמקרים לא מעטים לדיכוי רוח הלחימה של האויב, שהבטיח שקט לתקופה.

היגיון בסיסי זה עמד גם בבסיס התפיסה הביטחונית של מדינת ישראל בראשית דרכה. כך נהגה המדינה מול כפרי הערבים, ששימשו גם כבסיסי אויב, במלחמת העצמאות ובמלחמת ששת הימים. אולם, לאחר כיובל בו נמנעה ישראל מלהשלים את המלאכה ומלשחזר את אותן הצלחות אסטרטגיות, מוצאת היא את עצמה שוב חוזרת, בעל כורחה, אל דוקטרינת ה"הַחְרֵב וּמְשֹׁל". המערכה הנוכחית ברצועת עזה, הפעילות העצימה מול המחבלים במחנות הפליטים שביהודה ושומרון והתמרון הנכחי בדרום לבנון, הם עדות לכך שהמציאות אינה מאפשרת עוד את מדיניות ההכלה והפשיטות, אלא דורשת יד קשה שתכריע את האויב, תשמיד את יכולותיו ותחריב את תשתיותיו.

עם זאת, השאלה הגורלית הניצבת לפתחנו כעת היא האם לקחי העבר אכן הופקו במלואם. האם ישראל תשכיל ליישם פעילות מונעת מעין זו נגד המוקדים העוינים בתוך גבולותיה, השולטים על יישובים וצירים אסטרטגיים ברחבי המדינה, או שמא נמתין לאסון הבא כדי להבין שגם בתוך הבית, היוזמה המוחצת חייבת להקדים את פגיעת האויב הקטלנית?

התגבשות הדוקטרינה בתש"ח 

כדי להבין את שורשי התפיסה הזו, יש לחזור בזמן אל שנת 1948. החרבתם של מאות כפרים ערביים במהלך מלחמת העצמאות ולאחריה לא הייתה מקרית, אלא פועל יוצא של הבנה מבצעית עמוקה: הכפר הערבי לא היה רק מרכז מגורים, אלא חלק בלתי נפרד ממערך הלחימה נגד היישוב היהודי. עד אמצע שנת 1949, לפחות 370 כפרים שתושביהם נטשום כבר עמדו חרבים, לאחר ששימשו כבסיסי יציאה להתקפות רצחניות.

רבים מאותם כפרים חלשו מבחינה טופוגרפית על עורקי התחבורה הראשיים בדרך לירושלים ובכבישי הגליל. המבנה החברתי הכפרי אפשר גיוס מהיר באמצעות "הפזְעָה", שהפכה את הגברים בכפר למיליציה חמושה שתקפה את השיירות היהודיות. מעבר לכוחות המקומיים, שימשו הכפרים כבסיסי גיוס ללוחמים כדוגמת ה"נג'אדה" (המושיעים), לסיוע לוגיסטי וכמקומות לינה ליחידות "צבא ההצלה" של קאוקג'י, שחדרו לארץ עוד בטרם הפלישה הרשמית של מדינות ערב.

הקרבה היתירה של השכונות והכפרים הערבים לריכוזי אוכלוסייה יהודיים, דוגמת שכונות יפו מול תל אביב או הכפרים הסובבים את ירושלים, הפכה אותם לבסיסי יציאה למעשי איבה והתנכלויות, לעמדות ירי לצלפים ולמרגמות. אל מול איום זה, הגדירה "תוכנית ד'" של ה'הגנה' כפרים אלו כיעדים צבאיים מובהקים. ההחלטה להרוס את התשתיות הפיזיות נבעה מהצורך המבצעי לנטרל לצמיתות את יכולתו של הכפר לשמש שוב כבסיס עוין לאחר כיבושו. על חלק מחורבות כפרים אלו, הוקמו אחרי המלחמה יישובים יהודיים ויושבו עולים, ובכך עוצבו גבולותיה של המדינה הצעירה, הרחק מעבר לקווי החלוקה המצומצמים של כ"ט בנובמבר 1947 וכמענה ישיר למלחמה שנכפתה עליה.

ההחלטה על החרבת הכפרים הערביים העוינים הייתה הכרעה מושכלת ומשולבת של הדרג המדיני, בהובלת דוד בן גוריון והממשלה הזמנית, יחד עם הדרג הצבאי של מפקדי ה'הגנה' וצה"ל. ביצוע הריסות מקומיות, כחלק מתוכניות מבצעיות סדורות ובראשן "תוכנית ד'", נועד להבטיח שליטה מבצעית רציפה ולמנוע כל אפשרות להתבססות מחודשת של כוחות אויב בנקודות מפתח.

מדינת ישראל הצעירה זיהתה כאן הזדמנות מבצעית ראשונה, בהיקף נרחב, לקבוע עובדות בשטח ולעצב מציאות אזורית חדשה. מטרת העל הייתה יצירת מרחב שישרת את ביטחונה הלאומי של מדינת היהודים בלב המזרח התיכון הערבי-מוסלמי, מתוך ראייה גיאו-אסטרטגית מרחיקת לכת. מדיניות זו של הדרג המדיני והצבאי בתש"ח נשענה על ארבעה אדנים אסטרטגיים, שעיצבו את פני המרחב והמדינה לדורות: 

• מניעת שיבת הפליטים ועיצוב דמוגרפי: המטרה המרכזית הייתה מניעה פיזית של חזרת האוכלוסייה הערבית שעזבה או גורשה, מתוך הבנה שקיומו של רוב יהודי מוצק הוא תנאי הכרחי להישרדותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. מעבר לשיקול הכלכלי של קליטת אוכלוסייה עוינת במדינה צעירה במקביל לגלי עליית היהודים אליה, ישראל ראתה בפליטים הערבים "גיס חמישי" פוטנציאלי – איום ביטחוני פנימי שעלול לשמש ככלי בידי מדינות ערב להמשך הלחימה מתוך השטח, בהעדר הסכמי שלום כוללים והתחייבות להפסקת מעשי האיבה מצד מדינות ערב.להנהגה היהודית היה ברור כי ללא הריסת התשתית הפיזית, הכפר הערבי יוסיף לשמש "מגנט" לכוחות חמושים שיחזרו אליו ויצאו ממנו לפעולות טרור בישוב היהודי, עם נסיגת כוחותינו.

  
  

  החשש מפני זליגת המאבק הלאומי אל תוך גבולות המדינה הוכח לימים כמוצדק בראיה אסטרטגית. דוח ועדת אור, שבחן את אירועי אוקטובר 2000, קבע כי: "אירועי אוקטובר בקרב ערביי ישראל לא התרחשו בחלל ריק. הם היו שלובים וקשורים בקשר הדוק באירועים שהתרחשו באותה עת ביהודה, שומרון וחבל עזה. אירועים אלה, שכונו 'אינתיפאדת אל-אקצא', היוו את המאיץ המיידי (הקטליזטור) להתפרצות האירועים בקרב ערביי ישראל." בדברי הסיכום של הדוח חודדו הדברים: "האירועים ביהודה ושומרון ובחבל עזה... שימשו גורם מדרבן ומאיץ לאירועים בתוך המדינה. הם העניקו לאירועים אלה את המטען הרגשי העוצמתי שלהם, את המסגרת הרעיונית שבה נתפסו, ואת תחושת הסולידריות הלאומית והדתית שעמדה בבסיסם." אישור נוסף לכך ניתן באירועי "שומר החומות" במאי 2021. דוח מבקר המדינה מיולי 2022 קבע כי המתיחות בירושלים וההסלמה הביטחונית מול החמאס ברצועת עזה, היוו זרז לגל הפרעות ביהודים בערים המעורבות, מה שהוכיח כי הזיקה בין הזירות נותרה איום ממשי.

• מענה לצרכים בטחוניים מבצעיים: במהלך המלחמה, הריסת הכפרים הערבים הייתה הכרח טקטי לנטרול בסיסי היציאה של כוחות האויב שאיימו על נתיבי התחבורה. מבצעים כגון "מבצע מטאטא" שנועד לטהר שטחים ולשלוט בגליל, ו"מבצע נחשון" לפריצת הדרך לירושלים, המחישו כי ללא השמדת התשתית הפיזית של הכפר העוין, לא ניתן להבטיח תנועה חופשית ובטוחה בצירים.

• יצירת רצף טריטוריאלי: הריסת הכפרים סייעה בביסוס השליטה היהודית הרציפה בשטחים שנכבשו ובמניעת הקמתן של "מובלעות" עוינות בתוך המדינה היהודית, שעלולות היו לסכן כל נסיעה בין היישובים. 

• לוחמה פסיכולוגיה והרתעה: לעיתים, הריסה או התקפה על כפר עוין אחד, נועדה לעורר פחד ולגרום לפינוי כפרים שכנים - "אפקט הדומינו". הפעולה נועדה להבהיר כי ישראל באה חשבון עם כנופיות המרצחים ומשתפי הפעולה עמם שיצאו מהכפר. המסר היה חד וברור: מי שינצל את ביתו כבסיס לטרור, יאבד לכל הפחות את ביתו.

כך נתקבעה מלחמת העצמאות בזיכרון הקולקטיבי הערבי כאסון – "נכבה", בשל התבוסה המוחצת שכללה אבדן שטח, החרבת כפרים והפיכת התושבים הערבים העוינים לפליטים. 

ממלחמת ששת הימים למלחמת התקומה

מלחמת ששת הימים סיפקה למדינת ישראל את ההזדמנות המבצעית השנייה בהיקפה לעצב מחדש את המרחב הגיאופוליטי. למרות שהמערכה נכפתה על ישראל, תוצאותיה – שחרור ירושלים וחברון, יחד עם השיבה אל כור מחצבתנו ביהודה ושומרון, אפשרו לעם היהודי לקבע קו הגנה אסטרטגי חדש בשדרת ההר המרכזית ובבקעת הירדן במובנה הרחב, בנוסף לרמת הגולן ולסיני.

אולם, בשונה ממלחמת העצמאות, מדיניות ההרס במלחמה כלפי העיירות והכפרים הערבים העוינים הייתה מורכבת ומצומצמת יותר, דבר שלא מנע את צריבת תודעת התבוסה ("נכסה") בצד הערבי. באותם מקומות שבהם יושמה דוקטרינת "הַחְרֵב וּמְשֹׁל", התוצאה הייתה שקט ביטחוני ארוך טווח.

ראוי לציין בהקשר זה את כפרי לטרון (עמואס, יאלו ובית נובא). שלושת הכפרים הללו, ששכנו במובלעת לטרון וחלשו על הדרך לירושלים, נהרסו מיד לאחר המלחמה בהוראת מפקד פיקוד המרכז ובאישור הרמטכ"ל יצחק רבין. אלפי תושביהם גורשו ולא הורשו לחזור, ועל חורבותיהם הוקם מאוחר יותר "פארק קנדה". כך הוסר לצמיתות איום דמים שרבץ על עורק החיים המרכזי של הבירה. 

דוגמא נוספת הראויה לציון הינה החרבת עשרות כפרים סורים נטושים ברמת הגולן, למעט כפרי הדרוזים שנותרו בצפונה. הריסתם לאחר כיבוש הרמה, תרמה לביסוס השליטה הצבאית והאחיזה האזרחית - ישראלית באזור, ומנעה את חזרת האוכלוסייה הסורית, שעליה התבססו כוחות האויב. 

מנגד, המקרה של קלקיליה סימן את תחילתה של ה"קונספציה". למרות שחלקים מהעיירה נחרבו בלחימה, לחץ בינלאומי והתערבות הדרג המדיני הובילו לשיקום המקום ולהשבת תושביו בסיוע ישראלי. הותרת כפרים ושכונות ערביות עוינות בנקודות מפתח ביהודה ושומרון, בייחוד אלו השולטים על צירי התנועה המרכזיים של ההתיישבות וצה"ל במרחב התפר ובעומק השטח, הפכה ל"בכייה לדורות". העובדה כי המלאכה לא הושלמה אז, הותירה תורפה ביטחונית המאיימת להתפרץ בכל רגע ולנפץ את הקונספציה במרחב זה, כפי שחווינו בסבב הדמים האחרון. 

ההחלטות על החרבת כפרים ושכונות במהלך מלחמת ששת הימים ולאחריה לא היו מקריות, אלא נבעו מתוך שלוש תכליות מרכזיות שנועדו לעצב את פני הביטחון הישראלי:

• מניעת שיבת פליטים וקביעת עובדות בשטח: בדומה למודל תש"ח, המהלכים בלטרון וברמת הגולן נועדו למנוע פיזית את חזרת האוכלוסייה הערבית לאזורים שהוגדרו כחיוניים להגנת המדינה. יצירת רצף שליטה ישראלי באזורים אלו נתפסה כתנאי הכרחי למניעת התבססות מחודשת של תשתיות עוינות.

• שיקולים אסטרטגיים והסרת איומים על עורקי חיים: מובלעת לטרון, ששלטה על הדרך לירושלים והיוותה מטרד במשך 19 שנה, טוהרה כדי להבטיח את פתיחת הציר לבירה, והסרת האיום מהכפרים לצמיתות. 

• מטרות לאומיות ודתיות: הריסת שכונת המוגרבים בעיר העתיקה בירושלים, נועדה לאפשר גישה המונית וחופשית לכותל המערבי, שהפך לסמל הניצחון במלחמה.

  
  

בשונה ממלחמת העצמאות, שבה הרס כפרים היה פועל יוצא מדינמיקה של קרב, במלחמת ששת הימים חלקים ניכרים מההחלטות ומהמהלכים היו מחושבים, שלא לומר מתחשבים, וממוסדים יותר. כך לדוגמא, ההחלטה על החרבת כפרי לטרון התקבלה בדרג הצבאי הבכיר ביותר של הרמטכ"ל רא"ל יצחק רבין ומפקד פיקוד המרכז האלוף עוזי נרקיס. ההחלטה על החרבת שכונת המוגרבים בירושלים, התקבלה בשיתוף פעולה בין הדרג הצבאי לדרג המדיני, ראש עיריית ירושלים טדי קולק וממשלת ישראל. 

מלחמת ששת הימים היתה למעשה המלחמה האחרונה, עד למלחמת התקומה ("חרבות ברזל"), שבה נקטה מדינת ישראל באסטרטגיה מכוונת של החרבת תשתיות כפרי אויב לטובת אינטרסים ביטחוניים ארוכי טווח. 

אילולא הטבח הנורא ביהודים במהלך שמחת תורה, ה-7 באוקטובר 2023, ספק אם הנהגה ישראלית כלשהי הייתה מעזה לקבל את ההחלטה הנועזת והמתבקשת – להחריב חלקים נרחבים מהכפרים, העיירות והשכונות ברצועת עזה שהפכו למבצרי טרור. שוב היו אלו הערבים שפתחו במתקפת שמד, ושוב משלמים הם את המחיר בהרס וחורבן, פליטות ואובדן שטח, בהיקפים שלא נראו מאז 1967.

ההפקרות הלבנונית, שאפשרה לחיזבאללה להפוך את דרום המדינה למוצב קדמי נגד ישראל, הייתה האות לחזור למתכונת של מלחמת העצמאות וששת הימים: השתלטות על המרחב והחרבת הכפרים והתשתיות ששימשו בסיסים למחבלים. לו הייתה משימה זו מושלמת כבר במלחמת לבנון הראשונה ב-1982, ייתכן שהיינו חוסכים 19 שנות דשדוש בבוץ הלבנוני, נסיגה חפוזה בשנת 2000, ומלחמה נוספת ב-2006. היום, במסגרת מבצע "שאגת הארי", ישראל כבר מבינה שרק מחיקה פיזית של תשתיות וכפרי אויב במרחב, תמנע את שיתוק צפון המדינה, לכל הפחות, ותשיב את ההרתעה שנשחקה. 

תובנות והמלצות לסיכום 

מלחמות, מטבען, הן אירועים מעצבי מציאות, מהרובד הטקטי בשטח ועד לרובד הגיאו-אסטרטגי הרחב. כאשר האויב הערבי הוא זה שכופה את הלחימה, על מדינת ישראל מוטלת החובה המוסרית והביטחונית לעצב את גבולותיה ואת המרחב הסמוך להם באופן שיבטיח את שלום אזרחיה. ביטחון אמת אינו נשען על הסכמים מנייר, אלא על הרחקה פיזית של האויב משטחים שולטים, המאיימים על השרידות ומרקם החיים האזרחי, על צירי התנועה ועל היכולת לקיים כלכלה לאומית משגשגת.

במלחמת העצמאות השכילה ישראל לנצל את ההזדמנות הראשונה שנכפתה עליה, כדי לתקן את גבולות תוכנית החלוקה מנובמבר 1947, למען ביטחונה. ה"נכבה" לא הייתה רק תבוסה צבאית, אלא הרס שיטתי של תשתיות שמנע את שיבת האויב והתבססותו מחדש בלב שטחנו. ב-1967 נקרתה בפני ישראל ההזדמנות השנייה, ה"נכסה" בפי האויב הערבי, עם שחרור ירושלים וכל מרחבי יהודה ושומרון מהכיבוש הערבי הירדני. אולם כאן, בשונה מתש"ח, היה היקף הריסת תשתיות האויב מצומצם ומחושב למדי. הותרת כפרים עוינים על כנם, ואף מתן אישור לשיקומם כדוגמת ואדי פוקין שבגוש עציון, היו ל"בכייה לדורות": את המחיר משלמים אזרחי ישראל עד היום, בפיגועי דמים בצירים ובחדירות ליישובים לאורך מרחב התפר ובעומק השטח. הניגוד החריף לכך הוא רמת הגולן, שם החרבת הכפרים הסוריים (למעט אלו הדרוזים) יצרה שקט ביטחוני ארוך שנים.

מאז 1967 ועד אוקטובר 2023, שקעה ישראל בקונספציה מסוכנת. נמנעה היא מלגבות מחיר תשתיתי כבד מערביי יהודה, שומרון ורצועת עזה, ובוודאי מלבנון. לאורך שנות ה"פתחלנד" ועד להתעצמות חיזבאללה, צה"ל לא השכיל להחריב עד היסוד את הכפרים ששימשו בסיסים ומוצבים קדמיים במסווה אזרחי. 

טבח שמחת תורה תשפ"ד ניפץ את האשליה הזו לרסיסים. כעת, במבצע "שאגת הארי" ובמערכת "חרבות ברזל" בעזה, חוזרת ישראל אל מושגי היסוד: הכרעה אינה רק ניצחון בקרב, אלא שינוי פיזי של פני השטח, באופן שלא יאפשר לאיום לצמוח בנקל מחדש. השאלה שנותרה פתוחה, ושתכריע את עתידנו, היא האם נדע ליישם את הלקח הזה גם בתוך גבולותינו, במוקדים העוינים השולטים על היישובים ועורקי החיים של מדינת ישראל, בטרם יפתיע אותנו האסון הגדול הבא.  

כדי שהפקת הלקחים מהמלחמות לא תיוותרנה בגדר ניתוח היסטורי בלבד, על מדינת ישראל לאמץ לאלתר תפישת ריבונות אקטיבית גם בתוך גבולותיה ובצירי התנועה האסטרטגיים. לא ניתן עוד להשלים עם מציאות שבה יישובים יהודיים וצירי תנועה מרכזיים נתונים לחסדי מחבלים, "פזעה" מקומית או חסימות צירים בעתות חירום. השינוי הנדרש חייב לכלול שלושה צעדים אופרטיביים מיידיים:

1. הכרעה תשתיתית במוקדי חיכוך: בדומה להחרבת הכפרים הערבים ששלטו על הדרך לירושלים בתש"ח ול"מודל לטרון", יש לבחון מחדש את המבנה התכנוני בנקודות החולשות על צירים אסטרטגיים (כגון חוצה שומרון, כביש אלון וכביש 60). כפרים ועיירות ערביות ביהודה ושומרון, מהם יוצאים בסיטונאות מחבלים לפגע בצירים ולרצוח יהודים - צריכים להיחרב, בדיוק כפי שנעשה במחנה הפליטים בג'נין לאחרונה. כך יעשה לכפרים נוספים המוגדרים כ"יצואני טרור מצטיינים" דוגמת חווארה, חוסאן ואחרים. הפיתרון אינו בסלילת כבישים עוקפים כי אם בהרחקת האיום, ולאו דווקא המאויימים. בעורף ישראל נדרש למפות מבנים בלתי חוקיים המשמשים כעמדות שולטות על עורקי תחבורה חייבים. אלו חייבים להיהרס כצעד מונע, ללא המתנה להתפרצות אלימה. בנוסף, נדרשת ממשלת ישראל להחליט ולהבהיר לציבור הערבי העויין את המדינה, כי ככל שיפעל כנגד יהודים, כפי שארע בעבר בואדי עארה ושטחים שולטים נוספים על הצירים המרכזיים והאסטרטגיים ברחבי המדינה, כדוגמת כבישי הנגב - תידרש ממשלת ישראל לשקול מענה דומה גם כלפיהם.

2. פירוק צבאות עויינים: איסוף נשק מארגוני הפשיעה בפרט ובמגזר הערבי ככלל, אינו יכול להימשך כפעילות שיטור קלאסית. מצבורי הנשק הבלתי חוקי הם "תשתיות טרור רדומות" שנגדם נדרש לפעול בכלים צבאיים ומודיעיניים של השב"כ וצה"ל, תוך החלת ענישה מחמירה הכוללת גירוש והלאמת רכוש למעורבים בטרור לאומני בתוך המדינה. את צש"פ (צבא שחרור פלסטין), ששמו הוסב בהסכמי אוסלו ל"מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית", יש לפרק מנשקו הרב, שאינו מאפיין כוחות שיטור אזרחיים בהכרח, ואת תשתיותיו הצבאיות להחריב. זאת בטרם יהיה הדבר מאוחר מידי ובמחיר דמים כבד לאזרחי מדינת ישראל. הכתובת על הקיר זועקת!   

3. שינוי פני ה"ערים המעורבות": על ההנהגה הישראלית לקבל החלטה אמיצה לפיה כל ניסיון להפוך שכונה ערבית לבסיס יציאה למחבלים ולשדה קרב בו היהודים יהיו קורבנות לפרעות ולינצ'ים, ייענה בתגובה תשתיתית מוחצת – כזו שתבהיר מי בעל הבית ולמי ייחרב הבית. 

לסיום, מדינת ישראל נמצאת בשעת רצון היסטורית שבה ה"קונספציה" קרסה. ברצועת עזה מחריב צה"ל שכונות, עיירות וכפרים שלמים שהיוו יעדים מבוצרים על ותת קרקעיים למחבלי החמאס. בדרום לבנון מחריב צה"ל את הכפרים והעיירות בהם מבנים רבים שימשו כעמדות לחימה, מחסני נשק ותחמושת למחבלי החיזבאללה. שטחים נרחבים שהיו ל"שמורות טבע" מבוצרות שאיימו על בטחון אזרחי ישראל, נמחים עתה בשיטתיות מעל פני האדמה. זהו הזמן להבטיח שהרחקת האיום והסרתו לא ייעצרו בגבולות המדינה, אלא יחלחלו לכל מקום שבו נדרש ביטחון ליהודי במולדתו. רק כך נמנע את האסון הבא ונבטיח כי מלחמת התקומה תוביל לביטחון דורות.