סכסוכים בין-מדינתיים ומאבקי מעצמות על השליטה בנתיבי שיט ובמְצָרִים הם תופעה מוכרת לאורך ההיסטוריה המודרנית. מְצרי ים השוכנים בנתיבי סחר אסטרטגיים הפכו לא פעם לכלי בידי המדינות הריבוניות לצורכי ענישה, הטלת מורא ואף סחיטה. משום כך, ככל שגברה חשיבותם של המצרים לכלכלה העולמית ולעליונות הימית, כך הפכו הם ליעד מרכזי לכיבוש ולשליטה במסגרת סכסוכים בינלאומיים. 

המשפט הבינלאומי, כפי שמעוגן הוא באמנת האו"ם, מגדיר את מצרי הים כנתיבי שיט בינלאומיים, הפתוחים למעבר חופשי של כל כלי שיט, מכל מדינה. לפיכך, חסימתם עלולה להוות עילה למלחמה, העשויה להסתיים בהסדר מדיני לפתיחתם המחודשת, או לחלופין, בכיבוש צבאי של השטחים השולטים עליהם כדי להבטיח את חופש השיט בכוח. 

מאבקי שליטה במצרים התחוללו בכל רחבי העולם, מהמזרח הרחוק ועד המזרח התיכון, מהים הצפוני ועד לים התיכון. עם זאת, בעת הזו בה מתעצב המזרח התיכון מחדש, גוברת החשיבות לבחון את משמעות השליטה של מדינות ערביות ומוסלמיות במצרים אסטרטגיים, המשפיעים על מאזן הכוחות במזרח התיכון בפרט, ובעולם ככלל. 

מטיראן ועד הורמוז

במורשת הביטחונית של מדינת ישראל שמור מקום מרכזי למצרי טיראן, השוכנים בפתח מפרץ אילת ומחברים בינו לבין הים האדום. המתיחות סביבם החלה כבר בספטמבר 1955, עת הטילה מצרים הסגר על המפרץ והתנתה מעבר אוניות, ובכללן ישראליות, באישור מראש. חסימתם המוחלטת של מצרי טיראן בידי מִצְרַים ערב מלחמת סיני ב-1956, שכללה הצבת תותחי חוף בראס נצראני, הייתה מהגורמים המרכזיים לפרוץ המלחמה. במהלך המלחמה כבשו כוחות משולבים של צה"ל את האי טיראן, ושהו בו תקופה קצרה. על ראס נצראני השתלטה ללא קרב יחידת הסיור של חטיבה 9. נסיגת ישראל מחצי האי סיני ומהאי טיראן, הושלמה רק לאחר שראש הממשלה דוד בן גוריון קיבל ערבויות בכתב ב-20 בפברואר 1957, בדבר חופש השיט במפרץ אילת, מנשיא ארה"ב דווייט אייזנהאואר.

חופש השיט במְּצָרִים נשמר עד מאי1967 , "תקופת ההמתנה" ערב מלחמת ששת הימים. אז חסמה מִצְרַים בשנית את מצרי טיראן, פעולה שהוגדרה בישראל כעילה למלחמה. ראש אמ"ן דאז, האלוף אהרן יריב, אמר: "אם ישראל לא תגיב על סגירת הַמְּצָרִים - לא יהיה עוד כל ערך לאמינותה ולכושר ההרתעה של ישראל. מדינות ערב יפרשו את חולשתה של ישראל כהזדמנות מצוינת להתנכל לבטחונה ולעצם קיומה".

במלחמת ששת הימים נכבש האי טיראן בשנית והוחזק בידי ישראל עד שנת 1982, עת הושב לידי המצרים עם פינוי כל חצי האי סיני, במסגרת הסכם השלום שנחתם ב-1979. לפי ההסכם, הוצב באזור ובאי טיראן כוח משקיפים רב-לאומי (MFO) , כדי להבטיח את חופש השיט במצרי טיראן, ולוודא שהאיים טיראן וסנפיר ישארו מפורזים מכוחות צבא. בשנת 2017 עברו האיים רשמית לריבונות סעודית, אך סעיפי ההסכם עם ישראל, המבטיחים חופש שיט, עודם תקפים.

אירוע נוסף הצרוב בזיכרון הלאומי הישראלי הוא חסימת מצרי באב אל-מנדב, המקשרים בין ים סוף בצפון למפרץ עדן שבאוקיינוס ההודי מדרום. המצר נחסם לכלי שיט ישראליים על-ידי הצי המצרי במלחמת יום הכיפורים, עד לחתימת הסכמי הפסקת האש, ב-11 בנובמבר 1973. פחות מוכרת היא תקיפת המכלית "קורל סי" ב-11 ביוני1971 , בקרבת האי פרים בבאב אל מנדב, בירי רקטות "בזוקה" מסירת מרוץ של מחבלי החזית העממית לשחרור פלסטין, בעת שהמכלית היתה בדרכה לאילת.

בהקשר היסטורי רחב יותר, ראוי להזכיר את מצרי הדרדנלים המחברים את הים השחור לים התיכון. השליטה בהם היתה מהעילות הקבועות למתיחויות ולמלחמות רוסיה-טורקיה השונות, החל מהמאה ה-19 ועד תקופת המלחמה הקרה, לפחות. במלחמת העולם הראשונה נערך ב-1915  קרב גליפולי המפורסם, בין הצבא העות'מאני לכוחות מדינות ההסכמה. כוחות צבא מבריטניה, אוסטרליה, ניו-זילנד וצרפת פלשו לחצי האי גליפולי, שבגדה המערבית של מצרי הדרדנלים, ונחלו מפלה קשה במחיר דמים יקר. היה זה אחד הקרבות האכזריים והעקובים מדם "במלחמה הגדולה", המצויין עד היום באוסטרליה ובניו זילנד ב-25 באפריל, כ"יום אנז"ק", לזכר יום הפלישה לגליפולי.

מצרי הורמוז נחשבים לאחת מנקודות המפתח האסטרטגיות החשובות בעולם כיום, בעיקר בשל היותם נתיב המעבר היחיד מהמפרץ הפרסי לאוקיינוס ההודי, בעבור מדינות האזור. חשיבותם, שנשענה בעבר על שליטה בצירי סחר ימיים, נסקה במחצית המאה ה-20 עם גילוי עתודות הנפט האדירות במדינות המפרץ. כיום המצרים הם עורק חיים קריטי לכלכלה העולמית - ללא מעבר חופשי בהם, נחסמת הדרך הימית לייצוא הנפט והגז של סעודיה, קטאר, איחוד האמירויות, כווית ובחריין לשווקים הבינלאומיים.  

כבר במאה ה-16 הבינו המעצמות הקולוניאליות כי באזור זה של העולם, לא ניתן להסתמך על הסכמים גרידא אלא על שליטה ממשית בשטח, שתבטיח סחר חופשי לפחות בעבור מי ששולט במצרים. דוגמא מובהקת לכך היא כיבוש האי הורמוז ב-1507 בידי הפורטוגזים, שהקימו בו מבצר לשליטה בסחר, עד לגירושם בידי הפרסים והבריטים ב-1622. 

מאז המאה ה-20 משמשים המצרים כלי פוליטי וצבאי מרכזי עבור איראן השולטת על חופם הצפוני. איראן מאיימת לעיתים קרובות לסגור את המיצרים בתגובה לסנקציות עליה או לעימותים צבאיים, כפי שקרה מספר פעמים מאז "מלחמת המכליות" בשנות ה-80 ועד לעימותים הנוכחיים עם המערב במאה ה-21. 

מלחמת המיכליות היתה האירוע המשמעותי ביותר שבו נעשה ניסיון מכוון לפגוע בחופש השיט במיצרים, כחלק ממלחמת איראן-עיראק בשנים 1981–1988. תחילה תקפו העיראקים מכליות נפט איראניות כדי לפגוע בכלכלת איראן, דבר שגרר תגובה איראנית - תקיפת מכליות של מדינות שתמכו בעיראק, באמצעות מוקשים ימיים וסירות מהירות חמושות. כדי להבטיח את זרימת הנפט ויציבות שוק האנרגיה, פתחה ארה"ב ב-1987 במבצע "רצון טוב" (Earnest Will), במסגרתו ליוו ספינות מלחמה אמריקאיות מכליות נפט כוויתיות שהניפו את דגל ארה"ב. שיא העימות נרשם בשנת 1988, במסגרת מבצע "גמל שלמה" (Praying Mantis), בו השמידה ארה"ב חלק ניכר מהצי האיראני ביום קרב אחד, בתגובה לפגיעת מוקש איראני במכלית אמריקאית. 

בעשור האחרון, בתגובה לסנקציות בינלאומיות על תוכנית הגרעין שלה, איימה איראן לסגור את המיצרים באופן הרמטי. היא קיימה תמרונים ימיים נרחבים באזור כדי להפגין את יכולתה לחסום את המעבר, מה שהוביל לעליית מחירי הנפט ולתגבור כוחות אמריקאיים במפרץ. סדרה של "תקיפות מסתוריות" נגד מכליות נפט התרחשו בקרבת המצרים ובמפרץ עומאן, כדוגמת הפגיעה במספר מכליות נפט סעודיות, נורווגיות ויפניות במאי- יוני 2019. המכליות נפגעו ממוקשים, ארה"ב האשימה את איראן וזו הכחישה כל מעורבות. באותה עת הפילה איראן מל"ט אמריקאי מעל המצרים, אירוע שקירב את האזור לסיפו של עימות צבאי ישיר. מאז ה-28 בפברואר 2026 שוב ניצבים המצרים במרכזו של המשבר האזורי, בשל הטלת מגבלות איראניות חמורות על מעבר בהם, בעקבות המלחמה עם ארה"ב וישראל. שוב נשמעו דיווחים על פגיעה בכלי שיט באמצעים שונים, דבר המוביל לשיתוק הפעילות בנמלים מרכזיים באזור ולזעזועים במשק האנרגיה העולמי.  

סיכום ומסקנות: בין משפט בינלאומי לעוצמה ימית

"החוק הימי הבינלאומי הוא עניין רופף למדי. אומות העולם מגלות נכונות לדבוק בחוקים הבינלאומיים כאשר הדבר נוח להן – או, לפחות, אינו מזיק להן - או בשעה שהן חלשות מכדי לשנות אתת המצב העובדתי. גורם המכריע הוא, ללא ספק, העוצמה הכוללת, ובמיוחד העוצמה הימית". כך סיכם את הדברים א. בולס במאמר שפורסם ב"מערכות ים - ביטאון חיל הים" ביולי 1966. ניכר כי קביעה זו נותרה רלוונטית גם בחלוף 60 שנים.

ניתוח המאבקים ההיסטוריים והעכשוויים במיצרי טיראן, באב אל-מנדב והורמוז, מעלה שלוש מסקנות אסטרטגיות מרכזיות על הכוח המדיני והצבאי בעולם המודרני, שלקחים מהותיים בצדם:

1. נקודות כשל בודדות וכואבות - הכלכלה העולמית נשענת על שרשראות אספקה יעילות, אך לעיתים פגיעות מאוד בנקודות חיכוך גיאוגרפיות בודדות. חסימת מיצר אחד יכולה לגרום ל"אפקט דומינו": עליית מחירי האנרגיה, התייקרות עלויות השילוח בשל הצורך להקיף יבשות, ושיבושים באספקת סחורות. מכך למדים אנו שתא שטח גיאוגרפי מצומצם יחסית, כמיצר בן כמה עשרות קילומטרים, קובע את יציבות השוק העולמי. הלקח המתבקש מצביע על הצורך ביתירות אסטרטגית שתשמר את יעילות שרשראות האספקה בעיתות משבר בדרך עוקפת, כגון צינורות נפט יבשתיים המגיעים ישירות לים סוף או לים הערבי, כדי לעקוף את מיצרי הורמוז; חיזוק תשתיות תחבורה חלופיות לרכבות ומשאיות, כדי לעקוף צווארי בקבוק קלאסיים. לחילופין, נדרשת נכונות להפעלת כוח צבאי נגד מדינה ריבונית המפירה הסכמים בינלאומיים, או לחלופין שאינה מסוגלת לאוכפם בעצמה בשיטחה, על מנת להבטיח שהמצרים בתחומה ישארו פתוחים ובטוחים למעבר חופשי.

   
   

2.  אסימטריה צבאית: כוחו של ה"חלש" - המצרים מאפשרים ליישויות טרור קטנות יחסית, כמו המורדים החות'ים בתימן, או מדינות בעלות עצמה פחותה משל מעצמה, כדוגמת איראן מול ארה"ב ובעלות בריתה, להפעיל מנוף לחץ אדיר על מעצמות. זאת באמצעות נשק זול יחסית ומדוייק. באמצעות כטב"מים, כלי שיט קטנים ומהירים, מוקשים ימיים וטילי חוף-ים, יכולים ארגוני טרור ומדינות לשתק ציי סוחר גדולים. זהו כלי ל"סחיטה דיפלומטית": האיום בחסימת המצר משמש להסרת סנקציות או להשגת רווחים פוליטיים, מבלי להידרדר בהכרח למלחמה כוללת.

   
   

3. חופש השיט כעילה למלחמה - ההיסטוריה מלמדת שחסימת מצרים נתפשת כהכרזת מלחמה, בייחוד עבור מדינות הרואות בהם "עורקי חיים" לאומיים. אף שהמשפט הבינלאומי מבקש להגן על זכות המעבר, במבחן המציאות רק נוכחות פיזית צבאית, בין אם צה"לית, כוח רב-לאומי (MFO) או קואליציות ימיות בינלאומיות, מצליחה לאכוף את החוק הלכה למעשה.

   
   

לסיכום, המאבק הנכחי על מצרי הורמוז, בדומה למאבקי העבר על מצרי טיראן, מדגיש את המתח בין ריבונות טריטוריאלית לבין האינטרס הבינלאומי. מדינות השוכנות לחוף מצרים אסטרטגיים, דוגמת מצרים, איראן וטורקיה, מחזיקות ב"קלף מנצח" גיאופוליטי המקנה להן עוצמה חריגה. זו מאפשרת להן להשפיע על הכלכלה והמדיניות העולמית, במידה העולה בהרבה על משקלן הכלכלי או הצבאי היחסי.עיצובו של "מזרח תיכון חדש" מחייב הסדרה חדשה של חופש התנועה בנתיבי השיט הבינלאומיים ככלל, ובמְצָרִים בפרט. ראוי שהסדרה זו תעוגן במשפט הבינלאומי, אך חיוני עוד יותר שתבהיר את מחיר ההפרה: נכונות להפעלת כוח צבאי וכיבוש השטחים השולטים על המצרים, כחלופה היחידה שתבטיח את חופש השיט הלכה למעשה.