בעיצומה של המערכה הצבאית להפלת משטר האייתולות באיראן ומיגור שלוחיה בלבנון ובאזור כולו, קל להיסחף אחר התפישה המכלילה, לפיה "כל השיעים קיצונים", לכאורה.

במזרח התיכון אכן ישנם מיליוני מוסלמים שיעים קיצונים ואפילו "מתאבדים שיעים". בדיוק כשם שישנם מיליוני מוסלמים סונים קיצונים, שהוציאו מקרבם גם "מתאבדים סונים" שלא זכו למטבע לשון דומה על שמם, למרות פיגועים קשים משל השיעים, דוגמת "אסון התאומים" ופעולות הטרור האכזריות של דאעש. 

המבט אל 'היום שאחרי' מחייב פיכחון פוליטי, הרי איראן העתידית לא תהפוך למעצמה יהודית או סונית, אלא תישאר שיעית בבסיסה. האתגר האמיתי לפיכך, אינו בהדחת השיעה אלא בטיפוח האלטרנטיבה המתונה והפרגמטית. כזו שמזכירה כי תחת הנהגה אחרת, כפי שהיה בתקופת שלטונו של מוחמד רזא שאה פהלווי עד המהפכה האסלאמית ב-1979, איראן וגרורותיה יכולות להפוך מגורם מערער יציבות לשותפות פוטנציאליות לסדר אזורי חדש.

אסכולות שיעיות

השיעים ה"מתונים" אינם מוגדרים כקבוצה גאוגרפית אחת, אלא כזרמים בתוך הקהילות השיעיות הפזורות ברחבי העולם. עמדתם כלפי השיעים הקיצונים מאופיינת בהתנגדות חריפה לשימוש בדת למטרות פוליטיות אלימות, ולדוקטרינת "שלטון חכם ההלכה" האיראנית. שיעים "רפורמיסטים", שמרנים ומתונים נמצאים לדוגמא בנג'ף שבעיראק, בהנהגת האייתוללה עלי סיסתאני, הדוגל במדינה אסלאמית אך מתנגד למעורבות ישירה של אנשי דת בשלטון. בלבנון ישנה אופוזיציה שיעית פנימית לחיזבאללה, המורכבת מאנשי רוח ומשפחות דתיות ותיקות, שאינן מקבלות את מרות ומעורבות איראן במדינה. גם במדינות המפרץ, כמו בחריין וכווית, ישנן קהילות שיעיות המשולבות בחברה האזרחית ודוחות אידיאולוגיות רדיקליות. 

השיעים המתונים, המתנגדים לקיצונים המזוהים לרוב עם הקו המהפכני של איראן וגרורותיה, סוברים כי תפקיד אנשי דת להדריך רוחנית ולא לשלוט במדינה. הם מדגישים את הנאמנות למדינת הלאום שלהם, להיות "עיראקי קודם", על פני נאמנות לציר הדתי והטרנס-לאומי המובל על ידי איראן. השיעים המתונים נוטים להתנגד למנהגים הנתפשים כקיצוניים, כמו פגיעה עצמית בטקסי העאשורא, בו מלקים עצמם החוגגים עד זוב דם בשרשראות מתכת וחורצים את ראשיהם בסכינים. הדבר נתפש כעיוות של הדת המייצר אפקט תודעתי המרתיע את העולם. השיעים המתונים דוגלים בדיאלוג בין-דתי ומקדמים גישה מקרבת עם הסונים ודיאלוג עם המערב, בניגוד לגישה המיליטנטית והבדלנית של הקיצונים.

ההבדל בין האסכולות השיעיות, שמרכז האחת בקום שבאיראן והשנייה בנג'ף שבעיראק (מקום קבורתו של עלי אבן אבו טאלב, מקים השיעה והאימאם הראשון), אינו רק גאוגרפי. זהו הבדל אידאולוגי-הלכתי עמוק, הנוגע לשורשי התפישה של תפקיד איש הדת בעולם המודרני. תפישת הריבונות ושלטון "חכם ההלכה", היא סלע המחלוקת המרכזי. 

אסכולת קום, המייצגת את הגישה הקיצונית - מהפכנית מאז המהפכה האיסלאמית ב-1979, דוגלת ב"שלטון חכם ההלכה המוחלט". לפי גישה זו, איש דת בכיר מחזיק בסמכות אלוהית לנהל את המדינה, הצבא והכלכלה עד לשובו של "המהדי" ("המשיח" השיעי), כשחוק המדינה הוא החוק הדתי – "השריעה". להבדיל, אסכולת נג'ף מייצגת גישה שמרנית ומתונה. חכמי הדת בנג'ף, בראשות עלי סיסתאני, סבורים כי לאנשי הדת אין מנדט אלוהי לשלוט. תפקידם הוא לייעץ, להדריך מוסרית ולשמור על מוסדות הדת, בעוד הניהול הפוליטי צריך להישאר בידי נבחרי ציבור.

לאור זאת, ניכר ההבדל במקור הסמכות והלגיטימציה עליו מסתמכות שתי האסכולות. בעוד שבאסכולת קום הציות למנהיג העליון של איראן נתפס כחובה דתית עליונה, בנג'ף שבעיראק המאמין חופשי לבחור לעצמו מנהיג לפי רמתו הרוחנית, ללא קשר לגבולות מדיניים. שתי האסכולות שונות גם בתפישתן הפוליטית. בעוד שבאיראן מקדמים אקטיביזם ומשתמשים בדת ככלי לשינוי משטרים, לייצוא המהפיכה האסלאמית ולקידום אינטרסים אזוריים כדוגמת הסהר השיעי, בעיראק המעורבות הפוליטית נמוכה ושמורה לארועי קיצון ומשברים, כדוגמת פסק הלכה למלחמה בדאעש או קריאה לבחירות חופשיות, מבלי שמוחזק תפקיד רשמי בממשלה. התפישות השונות משפיעות מטבע הדברים על שיטת הלימוד והפסיקה, בעוד שבעיראק ישנה מידה של עצמאות מחשבה, אזי באיראן יש נטיה ברורה לאחידות רעיונית שתשרת את האידאולוגיה השלטת במדינה, וכמובן את ראשיה. 

באופן מפתיע, דווקא האסכולה הקיצונית של קום יכולה להיות "ליברלית" יותר בנושאים מסוימים, מפאת הצורך להתמודד עם ענייני ניהול מדינה ברמה המעשית. כך לדוגמא איראן הפכה למעצמת ניתוחי שינוי מין בשל קיומם של פסקי הלכה המתירים ניתוחים אלו, בעוד שבנג'ף שבעיראק הגישה השמרנית מחמירה הרבה יותר. באסכולת קום האיראנית מאמצים לעיתים פתרונות הלכתיים מודרניים כדי להקל על הכלכלה, בעוד שבנג'ף דבקים במסורות עתיקות ומחמירות יותר בנושאי אורח חיים. 

המתח בין נג'ף המתונה לקום הקיצונית אינו רק תיאולוגי, אלא מהווה ציר מרכזי במאבקי הכוח הפוליטיים והצבאיים בעיראק ובלבנון. עיראק הפכה בשנים האחרונות לזירת העימות הישירה ביותר בין שתי הגישות, דבר הניכר בין היתר בכוחות הגיוס העממי - "אל-חשד א-שעבי". מיליציות שיעיות שמושבן בעיראק, החלוקות בין אלו הנאמנות לעלי סיסתאני מאסכולת נג'ף, לבין אלו הנאמנות לעלי ח'אמנאי מאסכולת קום. בעוד המיליציות של נג'ף דוגלות בשילוב מלא בתוך צבא עיראק ובכפיפות לממשלה, המיליציות המזוהות עם קום פועלות כזרוע של איראן. בשל כך, פועלות הן מזה זמן מה בעיראק, כדי לפגוע באינטרסים אמריקניים אזוריים, ומשטחה כדי לפגוע בשטח ישראל, באמצעות מתקפות חמושות הכוללות שיגור רקטות, טילים וכטב"מים. ראוי לציין כי פסיקותיו של סיסתאני בנג'ף, מדגישות את הריבונות העיראקית ואת הצורך בבחירות חופשיות, מה שהקשה עד כה על איראן להכתיב סדר יום פוליטי מוחלט בשכנתה - עיראק. שלטון האייתולות האיראני תפש את האסכולה בנג'ף כאיום, משום שהמקום הפך למרכז שיעי שהחליש את יוקרתה של קום כסמכות דתית עליונה ובלתי מעורערת לכאורה.

גם בלבנון ניכרו סימני המאבק, כשחיזבאללה מייצג את אסכולת קום וגורם לתסיסה פנימית שניכרת בימים אלו בפרט. למרות הכוח הצבאי המשמעותי של חיזבאללה הנתמך על ידי איראן, חלקים ניכרים מהקהילה השיעית בלבנון עדיין רואים בנג'ף ובסיסתאני את מקור הסמכות הדתית, על כל המשתמע מכך. כך נשמעים בלבנון קולות שיעים עצמאיים, כמו השייח' עלי אל-אמין, המבטאים את גישת נג'ף וקוראים לפירוק המיליציות מנשקן והעברת הסמכות הבלעדית למדינת לבנון. גישה הנתפשת כבגידה בעיני הקיצונים בקום ובחיזבאללה. המתח יצר משבר זהותי סביב השאלה המהותית: האם השיעים בלבנון הם מיקשה אחת והאם צריכים הם להיות חלק מציר ההתנגדות האיראני, או להשתלב בזהות הלאומית הלבנונית, בדומה למודל הלאומי שנג'ף מקדמת בעיראק.

סיכום והסתכלות עתידית

המערכה הנוכחית נגד ציר ההתנגדות אינה רק צבאית, אלא מהווה שעת כושר היסטורית לשינוי פני השיעה במזרח התיכון. המלחמה המתנהלת בין איראן וחיזבאללה שבלבנון לבין ישראל וארה"ב, שוחקת משמעותית את ההשפעה של אסכולת קום האיראנית במזרח התיכון. מאידך, מחזקת היא את מעמדה של אסכולת נג'ף כאלטרנטיבה מתונה ויציבה. היא מציעה לשיעים עתיד מאוזן "ונורמאלי" יותר, לכל הפחות כפי שהיה טרם המהפיכה האיסלאמית באיראן, או בדומה למודל הקיים באזרבייג'ן - המדינה בעלת הרוב השיעי השני בגודלו בעולם, עם כ-65%-75% מהאוכלוסייה, בה הזהות השיעית היא בעיקרה תרבותית ולא דתית-פוליטית כמו באיראן. 

בסופה של מערכה זו, על מדינת ישראל להישמר מפני אופוריה, ולהישאר מפוקחת וערנית לתנודות הטקטוניות הגיאו-אסטרטגיות המתפתחות מעל ומתחת לפני השטח. בל נשגה, אף לא אחד מהפלגים ומהזרמים הסונים או השיעים צפוי להצטרף לתנועת "חיבת ציון". בעולם ככלל ובמזרח התיכון בפרט אין הסכמים נצחיים, אלא התלכדות והתנגשות אינטרסים לסירוגין, המאפשרים לחזקים ולתחבולניים, אלו שמבינים את "חוקי הפורמט", לשרוד. 

עם ישראל ימשיך לחיות על חרבו לאורך השנים, כדי לקיים את מדינת היהודים בארץ המובטחת, שבלב המזרח התיכון. לפיכך, על החרב להישאר חדה, בוהקת ואחוזה ביד מקצועית ובוטחת - כזו שאינה מתבלבלת ונוהה אחר מנהיגים בורים, הסכמים מפוקפקים או תפישות מערביות הזויות, אלא נשענת על עוצמה ואמונה בלתי מתפשרת בצדקת הדרך.   

המאמר פורסם במקור בערוץ 14