האלימות בחברה הערבית בישראל הסלימה בשנים האחרונות לכדי איום אסטרטגי על הביטחון הלאומי. המציאות הפכה לשגרת דמים יומיומית, המסכנת חיים גם של אזרחים תמימים: חיסולים פליליים, סכסוכי חמולות אלימים, רצח נשים, ותעשיית דמי חסות (פרוטקשן) אכזרית. לכך מתווספים הברחות נשק ואמצעי לחימה בהיקפים עצומים, ירי בחגיגות, עבירות רכוש, סחר בסמים והפקרות בכבישים – כל אלו הפכו למכת מדינה.

התחושה הציבורית היא שהמדינה מאבדת שליטה. קיים חשש ממשי כי אנו ניצבים על סף אירוע נפיץ וטראומטי בסגנון ה-7 באוקטובר, "היפוך קערה" שיחייב את המדינה לצאת למבצע התקפי רחב היקף למיגור הפשיעה המאורגנת, הקשורה גם במרכיבי טרור לאומני.

על המדינה להכריז על מלחמת חורמה בעצימות מלאה בארגוני הפשיעה. נוכח הכמות וטיב אמצעי הלחימה שבידיהם, המאבק חייב להידמות בעוצמתו ללחימה ברצועת עזה או במחנות הפליטים ביו"ש. מערכה זו חייבת להתבצע בנחישות, עם או בלי שיתוף פעולה מצד ההנהגה הערבית, שנראית כמי שמעדיפה לעסוק בענייני הרשות הפלסטינית ותושבי עזה, על פני ביטחון בוחריה.

כדי להבטיח את אפקטיביות המבצע ומניעת בלימתו בשל לחצים פוליטיים או משפטיים, נדרשת החלטת ממשלה אמיצה וגיבוי מלא מכלל המערכות – מהייעוץ המשפטי ועד לבג"ץ. על היועצת המשפטית לממשלה לתעדף סוגיה זו כעניין של פיקוח נפש לאומי, מעל לכל עיסוק משפטי אחר. המאבק, בהובלת המשטרה ובסיוע כלל כוחות הביטחון, חייב להימשך עד לניצחון מוחלט.

במקום לשמש כגורם מאיץ למאבק בפשיעה, חברי הכנסת הערבים מהווים לעיתים קרובות חסם. הביקורת החריפה שהם מטיחים במשטרה, מחלישה את האמון הדרוש לשיתוף פעולה ומצירה את צעדי האכיפה. נראה כי אותה הנהגה ערבית מעדיפה שהיהודים "יוציאו עבורם את הערמונים מהאש", כדי להימנע מביקורת פנימית או מהאשמות בשיתוף פעולה עם "הציונים", ובכך מפקירה היא את הציבור הערבי לגורלו.

במה תורמים הח"כים הערבים למיגור הפשיעה והאלימות? 

חברי הכנסת הערבים מהווים גורם מפתח בהעלאת סוגיית האלימות והפשיעה לסדר היום הציבורי. הם אלו שחוללו את המפנה, כאשר הפכו את הסוגייה מבעיה פנימית של המגזר למשבר לאומי רשמי. פעילותם העקבית יוצרת לחץ מתמשך על מוסדות השלטון, מה שמוביל להקצאת משאבים ולפיתוח תוכניות מניעה חברתיות, שיעילותן מטלת בספק. תוכניות אלו שואפות להרחיק את הדור הצעיר ממעגל הפשיעה באמצעות חיזוק מסגרות חינוכיות, הכשרה תעסוקתית והעצמת הרשויות המקומיות, אף שקיימת טענה כי חלק מהרשויות הפכו לא אחת לחלק מהבעיה, במקום להוות חלק מהפתרון, לכאורה.

לצד זאת, ניכר כי עיקר מרצם של הח"כים מופנה להגות ולמחאה, תוך התמקדות באיסוף נתונים התומכים בנרטיב של "הזנחה כללית" ופחות בנקיטת עמדה ברורה ונחרצת נגד ארגוני הפשיעה. בדבריהם, נוטים הם לסוב סביב הבעיה מבלי לגעת בשורשיה העמוקים, אותם הם מכירים היטב מתוך קהילותיהם. נראה כי הם נמנעים מהצהרות או מפעולות שעלולות לסכן את ביטחונם האישי, ואולי אף חוששים להיתפס כמי שמעודדים את קידום החקיקה המחמירה, ו/או את גופי הביטחון "הציוניים" לפעולה תקיפה בלב הציבור הערבי, הוא קהל הבוחרים העתידי שלהם.

האסטרטגיה של הח"כים הערבים בכנסת מתמקדת כיום בצעדים פוליטיים, הצהרתיים ומניעתיים בעיקר, הכוללים: דרישה לוועדות חקירה שבבסיסן ניסיון להטיל את האחריות על הממשלה באמצעות כלים פרלמנטריים; דיונים עם המשטרה מתוך כוונה להציב דרישות לתוצאות, ללא נכונות להובלת מהלך של התגייסות פנימית עמוקה בחברה הערבית; חקיקה חברתית לקידום הצעות חוק בתחומי החינוך והרווחה לטיפול ב"מעטפת" הבעיה; שימוש במחאה ציבורית ככלי להעלאת מודעות, תוך הימנעות מעימות ישיר עם גורמי הכוח העברייניים בשטח, אך עם כוונות פוליטיות ברורות של ארגוני שמאל נגד הממשלה והעומד בראשה.

כך למשל ח"כ עאידה תומא סולימאן ממפלגת חד"ש-תע"ל, אמרה ב-10בפברואר, בדיון בוועדה לביטחון לאומי: "שלא יהיה לאף אחד אשליות אנחנו כבר לא צריכים את הנתונים של המשטרה כדי לדעת כמה נרצחו. אנחנו צריכים את הנתונים כדי לדעת וכדי להבין את התופעה ולנתח אותה. נתונים זה כוח שאפשר להשתמש בו וכשמחזיקים אותו במקום אחד לא מאפשר לחברי הכנסת שהתפקיד העיקרי שלנו זה לעשות ביקורת על עבודת הרשות המבצעת ולוקחים לנו את הזכות והחובה הבסיסית הזו".

ניתוח פעילותה הפרלמנטרית מעלה כי הצעות החוק של ח"כ תומא-סלימאן, מתמקדות בעיקר באלימות בתוך המשפחה ומקדמות פתרונות הוליסטיים במערכות החינוך והרווחה. הצעות אלו שואפות לבנות מנגנוני טיפול סביב גורמים אלימים כדי לשבור את מעגל הפשיעה – כגון הפניית גברים לאבחון ושילוב מערכות הבריאות והרווחה במעקב. עם זאת, נראה כי עיסוק מערכתי ונוקב באלימות הכללית, הכולל תמיכה בצעדי אכיפה וענישה מרתיעים, אינו עומד בראש מעייניה.

ח"כ מנסור עבאס, יו"ר מפלגת רע"ם, דרש בעבר להקים ועדת חקירה פרלמנטרית לבחינת הטיפול הממשלתי בפשיעה ובאלימות בחברה הערבית. דרישה זו נבעה לדבריו מ"כישלון מתמשך" של הממשלה במיגור התופעה, שהוביל לשיא רציחות חסר תקדים. עיקר מאמציו, בהיותו יו"ר הוועדה המיוחדת למיגור הפשיעה בחברה הערבית​ בשנת 2020, היו בעיקר בתחום תקצוב תוכניות חינוך ורווחה. זאת ללא נקיטת יוזמה וקריאה חד משמעית וברורה, המקדמת חקיקה שתאפשר אכיפה נוקשה יותר, או תגבה את המשטרה ומערכת המשפט בהגברת האכיפה והענישה. בדבריו בכנסת הביע תסכול מהמשרד לביטחון לאומי וטען: "בשלוש השנים האחרונות כ-750 אזרחים נרצחו בחברה הערבית - ואין עם מי לעבוד במשרד לביטחון לאומי". ח"כ עבאס מפנה אצבע מאשימה כלפי חוץ בלבד, בהתעלמו מכך שלמשרד לביטחון לאומי ולמשטרה אולי אין עם מי לעבוד דווקא בחברה הערבית, הממעטת להתגייס לשורות המשטרה ונמנעת משיתוף פעולה עמה ועם מערכת המשפט, ובכך משרתת את ארגוני הפשיעה. 

תרומתם של חברי הכנסת הערבים, ככל שהיא נוגעת להיבטים החברתיים, אינה יכולה להוות תחליף לטיפול בשורש הבעיה. המאבק בפשיעה דורש פעולה תקיפה מצד הגוף המוסמך בחוק להפעלת כוח נגד אזרחים– משטרת ישראל. אולם, במקום להעניק למשטרה את הגיבוי הנדרש, נראה כי חלק מחברי הכנסת תורמים דווקא להחלשתה. הצגת המשטרה כגוף "גזעני" לצד התנהגות פוגענית כלפי שוטרים, כפי שניתן לראות לעיתים אצל ח"כים ערבים דוגמת אחמד טיבי ואיימן עודה, פוגעת בלגיטימציה של שלטון החוק ככלל והמשטרה בפרט, לפעול בתוככי החברה הערבית. 

דה-לגיטימציה זו גובה מחיר כבד: היא מרתיעה צעירים ערבים מגיוס למשטרה, ומעמיקה את החשש של הקורבנות והעדים משיתוף פעולה עם רשויות האכיפה. כאשר הציבור חושש מסנקציה חברתית או מנקמת עבריינים ואינו מספק ראיות, עבודת המשטרה הופכת למורכבת פי כמה. התוצאה היא חוסר יכולת להניב תוצאות מהירות ומרתיעות כפי שמקובל במגזרים אחרים, מציאות המאפשרת לארגוני הפשיעה לפעול ללא מורא.

קיים פער מטריד בין דרישת הח"כים לפעולה נחרצת לבין חוסר נכונותם לפעול לשינוי הנורמות החברתיות המונעות שיתוף פעולה. במקום להפגין מנהיגות אמיצה ודוגמה אישית, רבים מהם מסתפקים ברטוריקה נגד המדינה ובקידום נרטיב לאומני "פלסטיני". ההנהגה הערבית נמנעת מלהוביל קמפיינים חיוניים לאיסוף כלי נשק בלתי חוקיים, אינה מעודדת מתן עדויות ואיסוף ראיות, ואינה נרתמת למאבק בעבירות רכוש ותנועה. שותפות אמת במאבק דורשת מהם לתת יד לחקיקה המרחיבה את סמכויות האכיפה, כולל שימוש בכלים טכנולוגיים - מודיעיניים מתקדמים וענישה מחמירה על החזקת אמצעי לחימה.

בעוד שישנם ח"כים הטוענים כי התנגדותם נובעת מחשש לפגיעה בזכויות פרט או מאכיפה בררנית, הרי שהמציאות בשטח מלמדת כי "מקרים קשים דורשים חוקים נוקשים". אחוזי הפשיעה מרקיעי השחקים והכישלון של הכלים הקונבנציונליים מחייבים גישה אחרת. כפי שניתן לראות במדינות ערב השכנות ואף מעבר להן, אכיפה בלתי מתפשרת היא הכלי היעיל ביותר להשבת הסדר. בפרפרזה על דברי היועמ"שית בנושא המחאות, ניתן לקבוע כי בהתחשב בקודים התרבותיים ובחומרת המצב, לא ניתן יהיה למגר את הפשיעה החמורה ללא פגיעה זמנית וממוקדת בזכויות הפרט בחברה הערבית.

לפיכך, הצהרותיהם של נבחרי הציבור הערבים, המחלישות את אמון הציבור במשטרה והתנגדותם לכלי אכיפה נחושים, מהוות כיום מכשול אסטרטגי. ללא שינוי גישה מצד ההנהגה הערבית והירתמות מלאה לצידם של גורמי הביטחון, היכולת להציל חיי אזרחים ולמגר את הפשיעה בחברה הערבית תיוותר מוגבלת.

סיכום והמלצות

ביטחון המדינה מחייב יציאה מיידית למלחמת חורמה בפשיעה ובאלימות בחברה הערבית. יש לפעול עכשיו, בטרם יופנה הנשק הבלתי-חוקי שבידי ארגוני הפשיעה, בשליחות אויבי המדינה וארגוני הטרור, נגד כלל אזרחי ישראל. אכיפה אגרסיבית, בגיבוי מוחלט של מערכת המשפט, מהייעוץ המשפטי ועד לבג"ץ, היא כורח המציאות. על המדינה לפרק את ארגוני הפשיעה בכוח רב ובכל הכלים העומדים לרשותה, בטרם נכה על חטא ההזנחה ואזלת היד המשפטית, הנוטה לעסוק בזוטות אל מול איום ביטחוני אסטרטגי זה.

כל עוד ימשיכו חברי הכנסת הערבים להטיל אחריות על אחרים, במקום לקחתה על כתפיהם כמייצגי החברה שלהם לכאורה, וכל עוד יימנעו משיתוף פעולה עמוק עם גורמי האכיפה ויתמקדו ברטוריקה של "קורבנות" - הסכנה רק תגבר. התנהלות זו מעמיקה את השבר והנתק בין החברה הערבית ליהודית ובין המגזר למשטרה, ובכך היא מסכלת לא רק את האכיפה הנוכחית, אלא גם את הסיכוי לבניית מערכי מניעה אפקטיביים בעתיד.

האתגר המרכזי ניצב על שני צירים: הפעלת יד ברזל מול הפשיעה, לצד פתרונות מניעה חברתיים. בעוד ששיתוף פעולה עם ההנהגה הערבית נדרש למניעה ארוכת טווח, המדינה אינה יכולה להרשות לעצמה להיות בת ערובה של חוסר נכונותם של הערבים לפעול. המטרה העליונה חייבת להיות השבת המשילות, החזרת תחושת הביטחון ומיגור הפשע מרחובות ישראל.

כתבה זו פורסמה במקור בערוץ 14