פרשת כוח 100 מטלטלת את יסודות האמון הציבורי בצה"ל ובמערכת הצבאית המשפטית. מעבר לטענות הקשות בדבר ההתנהלות הבלתי ראויה של גורמים בפרקליטות הצבאית סביב האופן שבו טופלה החקירה, עולה תחושת דז'ה-וו ציבורית ומוסרית – זיכרון פרשת אלאור אזריה. נדמה כי המערכת, על כל ניסיונה ורצונה להיתפס כמוסרית וערכית, עדיין לא הפנימה את הלקח המרכזי מאותם ימים טעונים: חייל שנשלח להגן על המדינה זכאי ליחס של הבנה, מורכבות ורגישות – גם כששגה, גם כשפעל שלא על פי הנהלים.

בפרשת אזריה ראינו כיצד השיח הציבורי והמשפטי גלש לזירה של ביוש ודה־לגיטימציה. אזריה, חייל צעיר בשטח רווי סכנה, ירה במחבל באופן שהוגדר כחורג מהפקודות. במקום בירור מקצועי וענייני שנעשה בכבוד, נוצרה סערה תקשורתית ומשפטית שבה נדמה כי החייל עומד לבד מול מערכת שמבקשת להוכיח את טוהרה במקום לחפש צדק. השימוש במונחים קיצוניים כמו "רצח" לא רק שאיבד פרופורציה, אלא חיבל באמון הציבור במוסדות שפועלים לכאורה בשמו של החוק.

שנים לאחר מכן, מקרה כוח 100 חושף כי לקח אמיתי לא הופנם. החיילים והמפקדים המעורבים בפרשה נמצאים שוב מול אותה מערכת שמעדיפה להגן על עצמה ולהדוף ביקורת מאשר להגן על אנשיה. התמונות והסרטונים שדלפו, ערוכים וחתוכים באופן מגמתי, עוררו שאלות קשות על מניעים ועל אחריות – אך מעל הכל, הם הצביעו על אותה תופעה מבנית: מערכת שמעדיפה הצטדקות על פני מנהיגות משפטית וערכית.

יפעת תומר ירושלמי, הפצ"רית, הייתה קצינה בכירה גם בתקופת אזריה. היא מכירה היטב את הרקע, את השיח ואת הפצעים שנצרבו בתודעה הציבורית. עם זאת, ההתנהלות סביב כוח 100 מצביעה על כך שהמערכת שהיא עומדת בראשה עדיין מתקשה להבחין בין ביקורת למתקפה, בין אחריות לצידוק. תפקיד הפרקליטות הצבאית אינו להצטדק מול הציבור אלא להוביל את דרכו של צה"ל לצדק אמיתי – צדק שמכיר באתגרי הלוחמה, בזירות מוסריות אפורות, ובצורך להחזיק גם את החרב וגם את המאזניים.

האתגר של הפרקליטות הצבאית כפול: מצד אחד, עליה להבטיח כי הדין הצבאי נשמר וכי חריגות חמורות מטופלות. מצד שני, היא אמורה לשמש מגן מוסרי ומשפטי לחיילים שנשלחו לשטחי אויב, לפעול תחת לחץ קיצוני, ולקבל החלטות בשניות. איזון זה הוא נשמת אפה של מערכת משפט צבאית בריאה. כשהמערכת נוטה באופן עקבי להעדיף את תדמיתה על פני הגנת חייליה, היא חוטאת לייעודה הבסיסי.

צה"ל נדרש לחשבון נפש רחב. לוחמים אינם יכולים לחוש כי יד החוק היא ההמשך של הצילום התקשורתי, וכי כל פעולה תיבחן לא בזירה מבצעית אלא לפי ההד הציבורי שהיא תיצור. ישנה חובה להגן על הלוחמים לא רק בשדה הקרב אלא גם בשדה המשפטי. הגנה זו איננה חסינות, אלא אחריות מוסדית עמוקה לזהות את ההבדל בין טעות לבין פשע, בין התנהגות לא ראויה לבין בגידה בערכים.

פרשת כוח 100, כמו פרשת אזריה לפניה, מציבה מראה מול החברה הישראלית ומול המערכת הצבאית. היא מזמינה שאלה נוקבת: האם אנו באמת מבינים את משמעות האחריות המוסרית של מערכת משפט צבאית? האם ניתן לשפוט לוחם בתנאים של מג"ד, פרקליט ותובע שיושבים במשרד ממוזג הרחק מהשטח? תשובות לשאלות הללו אינן רק משפטיות – הן ערכיות, תרבותיות וזהותיות. ראוי גם לתהות – מדוע אנחנו לא רואים מפקדים לפנים במקרים האלה? האם נכון שהפרקליטים יהיו לפנים?

הדרך לשיקום אמון הציבור בפרקליטות הצבאית לא תבוא בהצהרות, אלא במעשים: גילוי אחריות, שקיפות, הכלת ביקורת, ובעיקר חזרה למהות – עשיית צדק. כל עוד המערכת תתמקד בהכשרת עמדתה במקום בהובלת דרכה, היא תמשיך להיתפס ככזו שמצטדקת במקום להנהיג. מדינה שחפצה בצבא מוסרי באמת, צריכה מערכת שמבינה כי צדק אינו רק תוצאה – הוא קודם כל דרך.

ההתנהלות הזו של תומר ירושלמי בראש המערכת היא עוד כישלון מעבר להתנהלות הכל כך אנטי-מוסרית שלה - היא כנראה לא הפנימה שצה"ל הוא צבא עממי, ושלדבר הזה יש משמעות, ובטח בתקופת מלחמה שהזירה הבינלאומית היא אחת מהמשפיעים ביותר שבה. ראוי שהמקרה הזה ישפיע על מערכת המשפט הישראלית ככלל, בטח בתקופה הזו שהמערכת כולה מצויה תחת ביקורת ציבורית קשה ביותר. תפקידכם הוא לא לשמור על כבודכם, תפקידכם הוא לשמור קודם כל עלינו.