מה בין שתי "מלחמות האופיום" באסיה במאה ה-19, ל"מלחמת האופיום" באמריקה במאה ה-21?

שתי מלחמות האופיום הראשונות היו מלחמות שהתנהלו בין שושלת צ'ינג, האחרונה בשושלות הקיסריות של סין ששלטה בין השנים 1644 ל-1911, לבין מעצמות המערב באמצע המאה ה-19. 

מלחמת האופיום הראשונה התרחשה בשנים 1839 - 1842 בין סין לבריטניה, בעקבות רצונם של שליטי סין לאסור על צריכה וסחר באופיום מצד סוחרים בריטים ואמריקאים, שמכרו את הסם שיוצר בהודו וטורקיה, למבריחים סינים. 

מלחמת האופיום השנייה התרחשה בשנים 1856 -1860  בין סין לבין בריטניה וצרפת, בשל נסיבות דומות: הדרישה המערבית ללגליזציית הסחר בסם. הודות לעליונות הטכנולוגית הצבאית של המערב, השיגו המעצמות ניצחונות קלים יחסית על הכוחות הסינים. כתוצאה מההפסדים, נאלצו הסינים להעניק לאירופאים הטבות במכסים, הסכמי סחר, פיצויי מלחמה ואף מסרו שטחים. כך העבירה סין את הריבונות על הונג קונג לבריטניה, עד החזרתה לסין ב-1 ביולי 1997, במסגרת הסכם מדיני מיוחד שהעניק לה מידה רבה של אוטונומיה. 

ה-3 בינואר 2026 סימן, במובנים מסויימים, את תחילתה של "מלחמת האופיום השלישית". זאת עת תקפה ארה"ב את ונצואלה, לאחר שקיימה סגר ימי עליה, תקפה כלי שיט של מבריחים והכריזה על משטרו של מדורו כארגון טרור במהלך שנת 2025. 

השוואה קצרה בין המבצע האמריקני "נחרצות מוחלטת" בינואר 2026, למלחמות האופיום במאה ה-19, חושפת קווי דמיון במניעים הכלכליים והגיאופוליטיים, לצד הבדלים בנרטיב המוסרי ובמטרה המבצעית.

סמים כעילה למלחמה

בשלוש המערכות שימשו סמים עילה מרכזית לפעולה צבאית ביוזמת המערב. בעוד שבשתי מלחמות האופיום במאה ה-19 נלחמו מעצמות המערב כדי לכפות ייבוא סמים (אופיום) על סין, בניגוד לחוק המקומי שחל בה, אזי במאה ה-21 התהפכו היוצרות. ארה"ב הצדיקה את פעולתה ב-2026 כמאמץ לבלימת הברחות הסמים (קוקאין ופנטניל) לתוך שטחה, תוך האשמת הנהגת ונצואלה ב"נרקו-טרוריזם". קיסר סין בזמנו ונשיא ארה"ב בזמננו, הבינו כי הסמים משחיתים את החברה, גורמים לריקבון מוסרי ומבריחים כסף רב מהמדינה. שניהם בחרו בדרך הפעולה הצבאית, רק לאחר שניסו דרכי פעולה דיפלומטיות שהושבו ריקם, בנוסף לאמצעי לחץ מעשיים שלא הביאו לתוצאה הרצויה מבחינתם. 

במלחמת האופיום הראשונה הופעל בתחילה כוח צבאי ימי מוגבל כנגד הסינים בספטמבר 1839. לאחר כמעט שנה, במאי 1840, החליטה ממשלת בריטניה לשלוח חיילים על מנת לגבות פיצויים, בשל ההפסדים הכספיים שנגרמו לסוחרים הבריטים, ולהבטיח את המסחר באופיום. ביוני 1840 הגיע כוח ימי בריטי נוסף, מצוייד במיטב התותחים של התקופה, שהביס את הכוחות הסינים ואילץ את המשטר לחתום על כתב כניעה. כך, נמסרו הונג קונג ועוד מספר איים לידי בריטניה, הוקמו מספר נמלים לשימושה, שולמו פיצויי מלחמה והוענק מעמד מיוחד לבריטניה בסין.

במלחמת האופיום השנייה, השלטון הסיני, שהיה נחוש להפסיק את הסחר הלא חוקי באופיום, השתלט באוקטובר1856  על ספינה בריטית והשליך את צוותה לכלא. מושל הונג קונג הבריטית הזעיק את הצי הבריטי, שהפציץ וכבש את מבצרי נהר הפנינה ואת העיר גואנג'ו. לאחר הצתת נכסים אירופאיים בעיר ב-15 בדצמבר, פנה המושל הבריטי בבקשה להתערבות צבאית משמעותית יותר. לצד זאת, הוצאתו להורג של מיסיונר צרפתי הכניסה גם את צרפת לסכסוך. בעלות הברית האירופיות דרשו בשלב זה ויתורים גדולים יותר מסין, שכללו לגליזציה של סחר באופיום, פטור ממסים ומכסים ועוד. הסכם הכניעה בתום המלחמה אילץ את הסינים לשלם פיצויים בגין הוצאות המלחמה, לפתוח עוד עשרה נמלים למסחר עם האירופיים, להכשיר את סחר האופיום ולהעניק לסוחרים זרים ומיסיונרים זכויות לתנועה בסין. 

במבצע האמריקאי נגד ונצואלה, ממשל טראמפ היה נחוש לעצור את הברחות הסמים לארה"ב. מבצע צבאי עוצמתי, מהיר ועתיר טכנולוגיה, שהתרחש בים, באוויר וביבשה באופן מוגבל, באמצעות יחידות מיוחדות וסייבר, הותיר את ונצואלה עם פגיעה נרחבת בבסיסיה הצבאיים, ללא חיל האוויר ומערך ההגנה האווירית שלה שהושמדו ברובם, וללא נשיאה, ניקולאס מדורו, שנחטף עם רעייתו לארה"ב. 

מניעים כלכליים 

במלחמות האופיום ביקשה בריטניה לאזן את הגירעון המסחרי מול סין, ולפתוח את השוק הסיני לסחר חופשי. במבצע האמריקאי נגד ונצואלה ביקשה ארה"ב להחזיר לידי חברות אמריקאיות את השליטה במשאבי הנפט מהגדולים בעולם, ולגבות פיצויים על הלאמת נכסים מסחריים בעבר. 

הלאמת הנכסים האמריקאים בוונצואלה, שהתרחשה בשני גלים מרכזיים בחמישים השנים האחרונות, היוותה את הבסיס לטענות ממשל טראמפ ב-2026 בדבר "גניבת נפט ונכסים". בגל ההלאמה הראשון ב-1976, בתקופת הנשיא קרלוס אנדרס פרז, הלאימה ונצואלה את כל תעשיות הנפט והקימה את חברת PDVSA הממשלתית. החברות שנפגעו כללו את ענקיות האנרגיה האמריקאיות "אקסון" ו"שברון", בשמן הנוכחי. אלו איבדו נכסים בשווי מוערך של כ-5 מיליארד דולר דאז, וקיבלו פיצוי חלקי בלבד של כמיליארד דולר כל אחת. 

גל ההלאמה השני ארע ב-2007, הנשיא הוגו צ'אבס הוביל גל נוסף של החרמת נכסים, לאחר שדרש מחברות זרות להעביר את רוב ההון מהמיזמים המשותפים שלהן (60%) לידי הממשלה. חברות "אקסון מובייל" ו"קונקו פיליפס" סירבו לתנאים החדשים, ונכסיהן ב"חגורת האורינוקו" הולאמו לחלוטין. בנוסף, תאגיד AES האמריקאי נאלץ למכור את חברת החשמל של קראקס לממשלה ב-2007. בעקבות הלאמות אלו, הוגשו תביעות ונפסקו לחברות פיצויים של מיליארדי דולרים בבתי דין בינלאומיים, שרובם לא שולמו על ידי ונצואלה עד כה. הנשיא טראמפ הצדיק את הפעולה הצבאית בונצואלה כצעד להחזרת "הנפט והנכסים שנגנבו מארה"ב". במסגרת המבצע, ארה"ב תפסה מכליות נפט ונכסים שלPDVSA , כדי להשתמש בהם כ"החזר חובות" עבור החברות האמריקאיות ועבור הוצאות המלחמה.

בשורה התחתונה, הן במלחמות האופיום בסין והן במבצע האמריקאי בונצואלה, המעצמות התוקפות השתמשו בכוח צבאי רב, כדי לעצב מחדש את המערכת הכלכלית של המדינה המותקפת לטובת האינטרסים שלהן. 

התנגשות המעצמות

במאה ה-19, הייתה סין יעד להחלשה, לחדירה ולהשתלטות של מעצמות המערב. תוצאות מלחמות האופיום ניכרו באופן מובהק עד סוף המילניום האחרון, עם חזרת הונג קונג לידי סין. במאה ה-21, ובעיקר בשנים האחרונות, נתפסה ונצואלה כזירה שבה ארה"ב נאבקת במעצמות המזרח, סין ורוסיה בפרט, בשל השפעותיהן על מדינות באמריקה הלטינית. 

רוסיה, מעבר להיותה ספקית נשק לונצואלה שלא הוכיח עצמו מול המתקפה האמריקאית, חתמה חודשים ספורים לפני נפילת המשטר, על "אמנה לשותפות אסטרטגית" ל-10 שנים, שנועדה להעמיק את הקשרים בתחומי האנרגיה והכרייה. חברה ממשלתית רוסית, המחזיקה בחמישה מיזמים משותפים עם חברת הנפט הלאומית של ונצואלה, ממשיכה לטעון לבעלותה על נכסיה גם אחרי המבצע. רוסיה גם השתמשה ב"צי רפאים" של מכליות להובלת נפט ונצואליאני, שחלקו נתפס לאחרונה על ידי האמריקאים, כדי לעקוף את הסנקציות המערביות. 

בשנת 2023 שדרגו סין וונצואלה את יחסיהן לדרגת "שותפות אסטרטגית", הדרגה הדיפלומטית הגבוהה ביותר של בייג'ינג. סין שימשה כמשענת מדינית מרכזית למשטר מדורו, התנגדה לסנקציות האמריקאיות והגנה על ריבונותו במוסדות הבינלאומיים. נכון לסוף 2025, סין רכשה כ-90% מייצוא הנפט של ונצואלה, שהיווה מקור הכנסה קריטי למשטר מדורו. בתמורה השקיעה סין כ-67 מיליארד דולר במגזר האנרגיה בוונצואלה מאז 2007. רק באוגוסט 2025 חתמה חברה סינית פרטית על הסכם להשקעת מיליארד דולר נוספים בשיקום שדות נפט. כעת נראה שהסינים מאבדים שליטה על מקורות אנרגיה וכספים שהושקעו או ניתנו כהלוואות לונצואלה. זאת נוכח הודעת ארה"ב על כוונתה להשתלט על מגזר הנפט ולהפנות משלוחי נפט שהיו מיועדים לסין לשוק האמריקאי. ראוי לציין כי ונצואלה הייתה הרוכשת הגדולה ביותר של נשק סיני באמריקה הלטינית, כולל כטב"מים, מערכות הגנה אווירית ומטוסי אימון. סין אף בנתה והפעילה עבור ונצואלה שתי תחנות מעקב לוויינים בשטחה, שעתידם לוט בערפל.

בנוסף להשפעות אלו ראוי לציין את חדירת האיראנים ושלוחיהם לונצואלה. האיראנים סייעו בהקמת תעשיית נשק והחלו לייצר, "בחצר האחורית" של ארה"ב, אמצעי לחימה מתקדמים. קווי ייצור הוקמו להרכבת כטב"מים, בהם דגמי Mohajer-6 למטרות תקיפה ואיסוף מודיעין. דגמים ונצואליאניים כמו ה-ANSU-100 והZamora V-1  התבססו על טכנולוגיה איראנית כדוגמת השאהד-131. ונצואלה אף ביקשה לאחרונה מאיראן דגם כטב"ם בעל טווח של 1000 ק"מ. איראן סיפקה לוונצואלה סירות תקיפה מהירות חמושות בטילים, ואימנה כוחות מיוחדים של הצי הוונצואלי בלוחמה תת-ימית. בנוסף, איראן השתמשה בוונצואלה כבסיס להסתה ולהפצת תעמולה עויינת ביבשת אמריקה, תוך שהיא מנפיקה דרכונים ונצואליאניים לאנשי משמרות המהפכה, כדי לאפשר להם תנועה חופשית ברחבי היבשת.

אמצעי לחימה אלו, שתחילה יוצאו למלחמות במקומות מרוחקים, היוו סכנה בעיקר לבנות בריתה של ארה"ב בהן ישראל, ועלולים היו לשמש, בבוא העת, כנגד ארה"ב עצמה. סיכון שארה"ב החליטה לסכל מבעוד מועד באמצעות הפלת משטר מדורו, דבר שהיווה "מכה אנושה" לאסטרטגיה האיראנית באמריקה הלטינית. איראן השקיעה מיליארדי דולרים בפרויקטים שגורלם כעת אינו ידוע, ואיבדה את בעלת הברית המרכזית שאפשרה לה דריסת רגל ביטחונית וכלכלית קרוב לגבולות ארה"ב.

בהקשר זה ראוי לציין כי ארגון חיזבאללה נפגע אף הוא קשות, בהיותו נדבך מרכזי בברית האסטרטגית שבין איראן למשטר מדורו. בעקבות המבצע האמריקאי, נחשפו היקפי הפעילות של הארגון במדינה, ששימשה עבורו כמרכז לוגיסטי ופיננסי. חיזבאללה הטיב להשתלב בכלכלה הבלתי חוקית של ונצואלה, שיתף פעולה עם קרטלי סמים להברחת קוקאין לאירופה ולמזרח התיכון כדרך למימון פעילותו. כן היה מעורב ברשתות להברחת זהב מוונצואלה לאיראן ולטורקיה, כאשר הרווחים שימשו למימון ישיר של פעולות הארגון בלבנון כנגד ישראל.

הפגיעה בממשל מדורו נועדה לאותת "למזרח" כי ארה"ב מודעת לאיום המתגבש על מפתנה ואינה שוקטת על שמריה. ארה"ב הבהירה שמוכנה היא לבלום, בכל דרך שתידרש, את חדירת סין ל"חצר האחורית" של ארה"ב, ובכוונתה לערער את הסכמי סחר הנפט שחתמה זו עם ונצואלה. 

סיכום ותובנה מחזורית  

"במלחמות האופיום" (1839-1860) נכפה הסחר בסמים על המדינה המותקפת, להבדיל מהמבצע האמריקאי בונצואלה בינואר 2026, בו נעשה ניסיון לבלום את הסחר ויצוא הסמים מהמדינה המותקפת. "במלחמות האופיום", כבמבצע האמריקני, היה יעד כלכלי מובהק שתכליתו לשרת את האינטרסים של המעצמות התוקפות. "במלחמות האופיום" היתה מטרה לפתוח נמלים ולאפשר סחר חופשי, בעוד שבמבצע בונצואלה דורשת ארה"ב להחזיר חובות ולשלוט במשאבי הנפט. 

"במלחמות האופיום" אמנם לא הופל המשטר הסיני, אך הוא נחלש ונכפו עליו ויתורים טריטוריאליים ומשפטיים משמעותיים. בונצואלה נחטף המנהיג והועבר לשיפוט מהיר בארה"ב. כעת יש להמתין ולראות כיצד תנהג ארה"ב ביחס למשטר הקיים, ולדרישתה הנוגעת להשבת הנכסים הכלכליים וככל הנראה לרידוד ההסכמים עם סין ורוסיה בפרט. 

"במלחמות האופיום" במאה ה-19 לחמו מעצמות המערב, בריטניה וצרפת בעיקר, נגד סין במטרה להחלישה ולהגביר את השפעתן במזרח. במאה ה-21 יצאה ארה"ב למבצע צבאי בונצואלה, בין היתר על מנת לבלום את השפעותיהן של סין, רוסיה, איראן וגרורותיה במרכז אמריקה. כך עובר לו הכדור מצד לצד בין המערכות, תרתי משמע. 

יש שיצטטו את קהלת באומרו: "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש", משפט המבטא השקפה פילוסופית על מחזוריות הטבע וההיסטוריה האנושית, לפיה אירועים חוזרים על עצמם. אחרים יבחרו לצטט את מילותיו של המשורר יענקל'ה רוטבליט, בשירו של שמוליק קראוס "איך שגלגל מסתובב לו": "...לכל דבר יש עת למצוא ולאבד, יש עת לתת ועת לקחת... איך שגלגל מסתובב לו... הצדק והחטא, השקר, האמת, שמחה שמהולה בעצב; חזק הוא גם חלש, ישן טוב כמו חדש, נדמה הוא גם ממש בעצם; מזרח ומערב, הארץ היא כוכב... איך שגלגל מסתובב לו...".