עובדה ידועה בשיח הציבורי היא שבמסגרת הסכמי אוסלו (1993-1995), ישראל נתנה את הסכמתה לכניסתם של פלסטינים מה"ארגון לשחרור פלסטין" (אש"ף) לשטחי יהודה, שומרון ועזה בהובלת ראש אש"ף יאסר ערפאת.

לעומת זאת, רבים אינם מודעים להיקף הנכנסים. על פי התחקיר הבלעדי של מחלקת המחקר של הביטחוניסטים, לפחות 60 אלף פלסטינים שהתגוררו בחו"ל הורשו על ידי ממשלת ישראל להיכנס ליהודה, שומרון ועזה בשנות ה-90, וזו ההערכה השמרנית ביותר. ייתכן שהמספר הסופי חצה את ה-100 אלף. התחקיר סוקר את ההסכמות הרשמיות שניתנו במסגרת הסכמי אוסלו לכניסת חמושים של פת"ח ופקידים של אש"ף, וממפה גם את הקפיצה הדמוגרפית החריגה בגידול האוכלוסין בשנים המדוברות. התחקיר קורא לביסוס ידיעה זו בשיח הציבורי ככלי להבנת צרכי הביטחון של ישראל במסגרת הלחץ המדיני הבינ"ל על ישראל.

כמה פלסטינים נכנסו יחד עם ערפאת ליו"ש ולעזה מייד לאחר הסכמי אוסלו? רבים מאזרחי ישראל אינם יודעים כי מייד לאחר הסכמי אוסלו נכנסו לכל הפחות עשרות אלפי פלסטינים אל תוך שטחי יו"ש ועזה. כל זאת, ללא כל דיון ציבורי בהשלכות העתידיות על מדינת ישראל. 

כלומר, הציבור ברובו אינו יודע שמדינת ישראל במודע, ומתוך קונספציה שלא תיאמן, הכניסה לתוך יו"ש ועזה עשרות אלפי פלסטינים, רבים מאוד מהם מחבלים בעברם. לא בכדי תיאר פייצל חוסייני בריאיון בשנת 2001 את הסכמי אוסלו כ"סוס טרויאני פלסטיני" [1], או בלשונו: "כולנו נכנסנו לבטן הסוס והסוס עצמו נכנס אל החומות. כעת, הגיעה השעה שנאמר: רדו מבטן הסוס והתחילו לעבוד". ה"שעה" שעליה מדבר פייצל חוסייני היא פרוץ האינתיפאדה השנייה, ורק נזכיר שפייצל חוסייני נחשב לאחד ה"מתונים" בהנהגה הפלסטינית. 

תשאלו מייד, כיצד אתה יודע שנכנסו עשרות אלפים? להלן העובדות. 

היתרים רשמיים במסגרת הסכמי אוסלו 

הסכם מרכזי מתוך סדרת ההסכמים המכונה "הסכמי אוסלו" הוא הסכם קהיר מתאריך 4 במאי 1994. הסכם זה, המכונה גם "הסכם עזה ויריחו תחילה", קבע את עקרונות הנסיגה הישראלית מעזה (ובהמשך גם מיו"ש) ואת הסדרי הביטחון שיחולו מאותה נקודה ואילך בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית. בנספח הראשון להסכם קהיר,[2] נספח שעוסק בשלבי הנסיגה של הכוחות הישראליים ובסידורי הבטחון מכאן ואילך, מופיע סעיף 3 העוסק ב"מִנהלת המשטרה הפלסטינית". הסעיף מגדיר את מבנה המשטרה ואת תפקידיה. סעיף 3.3.3 מגדיר כי המשטרה תמנה עד 9,000 שוטרים, בכל ענפיה השונים. הסעיף הבא, 3.4.1, קובע כי לא יותר מ–7,000 אנשים מתוכה יגיעו מחו"ל. כלומר, מהפזורה הפלסטינית. מייד לאחר מכן, סעיף 3.4.3 קובע כי הבאים מחו"ל רשאים להיות מלווים בבנות זוג ובילדים.  

ב-28 בספטמבר 1995 נחתם בוושינגטון הסכם נוסף, הידוע בשם אוסלו ב', או בשמו הרשמי "הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה". שוב, הנספח הראשון להסכם עוסק בהסדרי הביטחון.[3] סעיף 4 עוסק במשטרה הפלסטינית, המבנה שלה, תפקידיה וגיוס השוטרים. סעיף 4.3 מציין שיהיו לא יותר מ-30,000 שוטרים. עד 12,000 ביו"ש ועד 18,000 ברצועת עזה. ושוב, סעיף 4.4 קובע כי לא יותר מ–12,000 אנשים מתוכה יגיעו מחו"ל, וגם הם רשאים להיות מלווים בבנות זוג ובילדים. מצוין שם גם שמאותם 12,000 המגיעים מחו"ל, 7,000 יוצבו ברצועת עזה ו-5,000 ביו"ש.  

לפי המשתמע מסעיף 14.2 בפרק הראשון לגוף הסכם הביניים,[4] מדובר ב-12,000 שבים נוסף על 7,000 שכבר צוינו בהסכם קהיר. סעיף זה קובע כי "כוח המשטרה הפלסטיני שהוקם במסגרת הסכם עזה-יריחו ישולב במלואו במשטרה הפלסטינית ויהיה כפוף להוראות הסכם זה"[5]. 

גם אם ניקח רק את מספרי הנכנסים כפי שהם מופיעים בשני ההסכמים האלו, ישראל אפשרה להכניס באופן רשמי אל תוך הסוס הטרויאני 19,000 פלסטינים + בנות זוג + ילדים. מכיוון שמדובר באנשים מבוגרים יחסית בני 30 ומעלה (על כך מייד), סביר מאוד להניח שלרובם המוחלט היו בנות זוג וכמה ילדים. כלומר, בהערכה שמרנית מאוד, וגם מבלי שנניח שהפלסטינים הכניסו יותר אנשים ממה שהותר להם בהסכמים, מדובר לפחות ב-60,000 איש וככל הנראה מדובר בהרבה יותר.  

ראיות נוספות 

חיזוק לדברים אפשר למצוא כאשר בוחנים את ההיסטוריה של המנגנונים הפלסטיניים. לדוגמה, בספר "נקודות כניסה לרפורמה במגזר הביטחון הפלסטיני"[6] מתוארת ההיסטוריה של הקמת המנגנונים האלו על ידי ערפאת. בעמוד 19 בספר מופיעים הדברים הבאים: "זמן קצר מאוד לאחר הקמתה, היו לרשות הפלסטינית עשרה ארגוני ביטחון שונים: משטרה אזרחית, הגנה אזרחית, ביטחון מסכל, כוחות ביטחון לאומי, משטרת חופים, משטרה אווירית, תיאום וקישור צבאי, מודיעין צבאי, ביטחון נשיאותי (כוח 17) ומודיעין כללי. פרט לביטחון המסכל, ארגונים אלו התבססו ברובם על יחידות צבאיות של אש"ף מהתפוצות". ובעמוד הבא: "עד 1996, לרשות הפלסטינית היו יותר מ-35,000 אנשי ביטחון בשכר, למרות שאוסלו ב' הגביל את כוח המשטרה הפלסטינית ל-30,000". תעשו בעצמכם את החשבון. 

עדות נוספת לכך אפשר למצוא במאמר בשם "האבולוציה והרפורמה של כוחות הביטחון הפלסטיניים 1993–2013"[7], שבו מופיעים הדברים הבאים: "עשרה ימים לאחר חתימת הסכם קהיר, חיילי צבא השחרור הפלסטיני (PLA) והשבים החלו לחזור לעזה וליריחו כדי להקים את כוחות הביטחון והמוסדות של הרשות. אוסלו ב' ב-1995 הגדיל את מספר השוטרים ל-30,000 (12,000 לגדה המערבית ו-18,000 לעזה); אולם עד אז כבר הגיע כוח המשטרה הפלסטיני ל-22,000 איש בעזה וביריחו בלבד. […] בשנת 1998, מספר אנשי הביטחון הגיע בין 30,000 ל-40,000, גדל ל-50,000 עד 2000, ו-53,000 עד 2003". 

שימו לב שעדויות אלה מדברות על 53,000 אנשי כוחות ביטחון פלסטינים בפועל, על אף שלפי הסכמי אוסלו הותר לפלסטינים להחזיק עד 30,000 איש.  

ישראל ייבאה ביודעין עשרות אלפי מחבלים לשטחה  

מיהם האנשים האלו שהבאנו אל תוכנו מחו"ל כדי שישרתו במשטרה הפלסטינית? מדובר באנשי צבא השחרור הפלסטיני (צש"פ), בשנות השלושים ומעלה של חייהם, שהלכו יחד עם רב המרצחים ערפאת שנים רבות. רבים מהם שהו בתוניס בעת חתימת הסכמי אוסלו. כזכור, לתוניס הם הגיעו לאחר שמדינת ישראל נאלצה לאפשר לכ-12,000 מחבלים לצאת מבירות באוגוסט 1982 לאוניות שלקחו אותם לתוניס ולמדינות נוספות[8]. רוב מגורשי בירות הגיעו לתוניס והתאחדו בהמשך עם משפחותיהם. למשל, כתבה של הניו יורק טיימס מ-1985 [9] מתארת ביקור באחד מבתי הספר של ילדים פלסטינים בתוניס, שבו לומדים 445 תלמידים. עשו בעצמכם את החשבון בכמה עוד אנשים מדובר, עשור לאחר מכן. לא זו אף זו, אפשר למצוא עדויות שונות לכך שגילם המתקדם של השבים והמנטליות השונה שלהם גרמו לחיכוכים רבים עם ערביי יו"ש ועזה טרום הסכמי אוסלו. 

נדגיש שמדובר רק בניתוח כמות האנשים ששבו כדי לקחת חלק בכוחות המשטרה הפלסטינית. מעבר לכך, נכנסו יחד עם ערפאת גם בירוקרטים רבים. קשה לעמוד על מספרם, אבל ככל הנראה הוא לא מבוטל, כפי שאפשר להבין מהציטוט הבא: "הגוורדיה הוותיקה שואבת לגיטימציה ממורשת אש"ף וכן מהסכם אוסלו ותוצאותיו. כוחה נגזר גם משליטתה במשאבים הכספיים של אש"ף והרש"פ, מההכרה הדיפלומטית שניתנה לה על ידי הקהילה הבינלאומית, ומהשליטה שהיא מפעילה על הגופים והמוסדות העיקריים של אש"ף ושל הרש"פ, לרבות הבירוקרטיה ושירותי הביטחון"[10].  

קפיצה משמעותית באוכלוסייה על פי נתונים דמוגרפיים  

דרך אחרת לבחון את הדברים היא ניתוח נתונים דמוגרפיים בשנים הרלוונטיות.  

לדוגמה, בדו"ח של האו"ם משנת 2012 [11] מובאים נתונים על תושבי עזה ויו"ש, כולל מזרח ירושלים [12]. אפשר לראות בגרף 1 עליה חדה בכמות התושבים, בנקודות הזמן של השנים 1995 ו-2000 שהתמתנה באופן מחשיד בשנים 2005 ו-2010. 

תמונה דומה מופיעה גם כאשר מסתכלים על נתוני שיעור שנתי ממוצע של שינוי באוכלוסייה כפי שהם מופיעים בהמשך הדו"ח (גרף 2). 

בדו"ח האו"ם מופיעה גם אינטרפולציה של נתונים שנתיים לתקופה 1990–1999 [15]. חישוב הפרשי גידול האוכלוסייה בהתבסס על נתונים אלו מוצגים בגרף 3. גם כאן אפשר לראות התמתנות לא מוסברת בגידול האוכלוסייה החל משנת 1998.  

 מקור נוסף לנתונים דמוגרפיים הוא הלשכה האמריקאית למפקד אוכלוסין.[16] מדובר בנתונים שנתיים של אומדן האוכלוסייה, ליו"ש ולרצועת עזה בנפרד. הבסיס לניתוח הוא מפקד אוכלוסין שנעשה על ידי הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 1997. גם בניתוח נתונים אלו (גרף 4 וטבלה 1 להלן), אפשר להבחין בגידול חד באוכלוסייה בין השנים 1995 ל-1997, שמתמתן משמעותית לאחר מכן.  

סיכום

לסיכום, הנתונים מצביעים על גידול חד יחסית, מעבר לגידול הטבעי באוכלוסייה, בשנים הספורות שמייד לאחר הסכמי אוסלו. אי אפשר להסביר גידול שכזה, שמתמתן מספר שנים לאחר מכן, אלא בכניסה מסיבית של אוכלוסייה חדשה אל תוך השטח. כלומר, מדינת ישראל הכניסה ביודעין לכל הפחות עשרות אלפי פלסטינים מחו"ל כחלק מהסכמי אוסלו, ללא כותרות וללא מהומה. נותר רק לתהות מדוע הציבור הישראלי אינו מודע להכנסת כמות כזו של פלסטינים כחלק מההסכמים. 

מדובר גם בנתון משמעותי לדיון שמתנהל כעת על תרומתם של הסכמי אוסלו לאירועי ה-7 באוקטובר. האם הכנסת עשרות אלפי אנשים מסתדרת עם הטענה שהסכמי אוסלו היו "הפיכים" בכל רגע, גם אם ייכשלו? האם באמת אפשר היה לגרש חזרה את האנשים האלו? שאלה זו מחזקת את הצורך בדיון ובביקורת ציבורית על החלטות מדיניות שמשפיעות על ישראל למשך דורות רבים. 

טבלה 1: נתוני דמוגרפיה של אוכלוסייה ערבית ביו"ש וברצועת עזה. מקור: US Census Bureau 

[1]

https://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?380 – פייצל חוסיני בריאיון אחרון לעיתון המצרי "אל-ערבי" במאי 2001: הסכם אוסלו היה "סוס טרויאני"; הריאיון התפרסם כחודש לאחר מותו של פייצל חוסייני מהתקף לב.

[2]

https://www.gov.il/en/departments/general/gaza-jericho-agremeent-annex-1 –  Gaza-Jericho Agreement Annex I

[3]

https://www.gov.il/en/Departments/General/the-israeli-palestinian-interim-agreement-annex-i – THE ISRAELI-PALESTINIAN INTERIM AGREEMENT-Annex I

[4]

https://www.gov.il/en/Departments/General/the-israeli-palestinian-interim-agreement – THE ISRAELI-PALESTINIAN INTERIM AGREEMENT.

[5]

נשים לב כי הסכם זה מוסיף עוד 9,000 שוטרים לעזה. ומכיוון שב-9,000 הקודמים היחס היה 7,000 שבים אל מול 2,000 מקומיים, כנראה כך גם הפעם.

[6]

https://www.dcaf.ch/sites/default/files/publications/documents/Entry-Points%28EN%29.pdf – Entry-points to Palestinian Security Sector Reform. Roland Friedrich‏, Arnold Luethold‏

[7]

https://stabilityjournal.org/articles/10.5334/sta.gi – The Evolution and Reform of Palestinian Security Forces 1993-2013. Authors: Alaa Tartir

[8]

https://www.nytimes.com/1985/08/18/magazine/the-plo-in-exile.html – THE P.L.O. IN EXILE, By Judith Miller Aug. 18, 1985

[9]

שם.

[10]

https://www.pcpsr.org/en/node/267 – Old Guard, Young Guard: the Palestinian Authority and the Peace Process at Crossroads

[11]

World Population Prospects: The 2012 Revisionhttps://population.un.org/wpp/publications/Files/WPP2012_Volume-I_Comprehensive-Tables.pdf

[12]

שם, עמוד xi/13, הערה 12

[13]

שם, עמוד 136/112, ההפרש חושב על סמך טבלת אוכלוסייה כללית בנקודת המפקד.

[14]

שם, עמוד 166/142, הגרף מבטא את הנתונים המופיעים בטבלה כמות שהם.

[15]

שם, עמוד 196/172, ההפרש חושב על סמך טבלת אוכלוסייה כללית בנקודת המפקד.

[16]

חישוב עצמי של הפרש ושינוי באוכלוסייה מתוך נתוני US Census Bureau,https://www.census.gov/data-tools/demo/idb/#/dashboard?COUNTRY_YEAR=2023&COUNTRY_YR_ANIM=2023&CCODE_SINGLE=XG&CCODE=XG&menu=countryViz,

https://www.census.gov/data-tools/demo/idb/#/dashboard?COUNTRY_YEAR=2023&COUNTRY_YR_ANIM=2023&CCODE_SINGLE=XW&CCODE=XW&menu=countryViz