יש תחנות בזמן שלא נמדדות בשעון, אלא בלב. גלי צה"ל הייתה אחת מהן. במשך עשורים היא הייתה לא רק רדיו, אלא תדר של זהות, של גשר עדין בין הצבא ובין העם, ובין החדשות לביטחון ולתרבות. אך ניכר שמזה לפחות עשור אין זה המצב עוד, ומכאן שהידיעה על סגירתה איננה רק עוד כותרת תקשורתית.

האמת היא, שהכתובת לא רק הייתה צבועה על הקיר – היא הייתה חרוטה עליו באותיות גדולות זה זמן רב. כששלושה רמטכ"לים העדיפו לגלגל את ההכרעה הלאה, כמו תפוח אדמה לוהט, אפשר היה להבין: משהו עמוק התקלקל.

גלי צה"ל איבדה את הייחוד שלה. את הרוח של צבא העם. את הזיכרון הפשוט שהתחנה הזו לא נועדה להיות עוד במה פוליטית או מסגרת עיתונאית רגילה, אלא צוהר דרך עיניו של הלוחם, של המשרתת, של מי שנושא את מדים ואת האחריות. וכאן, לאורך השנים, נבנה הסדק שהפך לשבר.

במקום לגשר בין החברה לצבא, התחנה התרחקה מהם. במקום להיות מראה של מגוון, היא בחרה להיות הד של קולות מוכרים, של פרשנים שממחזרים את עצמם שוב ושוב, של פרשנויות שהפסיקו באמת להקשיב. זה לא היה עוד רדיו של שטח, זה הפך לרדיו של אולפנים סגורים, רחוקים מהחיים עצמם.

ומול המציאות הזאת, קשה שלא להפנות אצבע לעבר רמטכ"לים, וראשי התחנה, לא בכעס, אלא בעצב– כמו בעוד כמה דברים, גם כאן לא הבנתם את האירוע. כאדם שעד היום אוהב להאזין, אני חשתי את הדעיכה הזו לאט לאט. לא ייאוש, אלא ניכור. אותה תחושה שלא רק האוזן איבדה חיבור, אלא גם הלב.

אז נכון, אפשר לדבר על לחצים פוליטיים, על מאבקים פנימיים, על מערכות כוח – אך כל אלה הם הסימפטום, לא המחלה. המחלה היא איבוד הקשר עם מהות התחנה, והייחודיות שלה: הצבא, העם, והאנשים שבזכותם בכלל יש גלי צה"ל.

אני נזכר באירוע קטן, כמעט שולי. לפני שמונה שנים פרסמתי ספר על משבר שפקד את חיל השריון– הספר היה קול מלמטה, של לוחמים ומפקדים, ניסיון לשקף את רוח הקרב האמיתית. כשפניתי למדור הספרים בתחנה לשם סיקור, נעניתי ש"יש עומס ספרים, ואין מקום לעסוק בזה". זה לא היה פוגע, זה היה עצוב. עצוב להבין שתחנה צבאית כבר לא מוצאת מקום לקול של לוחם. יכולתי "להפעיל קשרים", בחרתי שלא. הספר אגב הצליח בענק, כי הוא דיבר לשטח, וכי השטח אהב אותו.

ומשם, מתחברת התובנה הגדולה: מי שמפסיק לשדר מהשטח, גם מאבד את הזכות לדבר בשמו. כשמחליפים את האבק באור הפלורסנטים, מאבדים גם את האמת.

אני מקווה שזו לא תהיה האות האחרונה. שימצא מי שיחזיר את גלי צה"ל אל העם, שיטען אותה מחדש במשמעות, בשייכות, באמונה. כי לתחנה הזו עוד יש תפקיד. היא יכולה שוב להיות קולו של צבא העם, אם רק תבחר לחזור ולהקשיב לו.

הכותב הינו מפקד חטיבת שריון לשעבר, כיום איש חינוך ומחקר, וראש הדסק המחקרי לתחום יחסי צבא וחברה במכון דוד, מבית תנועת הביטחוניסטים