ערוצי החדשות והרשתות החברתיות הערביות, מנצלות לאחרונה את המומנטום סביב עלילת הדם הנוראית כנגד כוח 100. ניכר כי שוב מנסים הערבים ליצור נרטיב שקרי במטרה לטשטש, להסתיר ולהסיט את העיסוק בפשעי המין שביצעו הם בקורבנותיהם הישראלים, בטבח שמחת תורה התשפ"ד, ולאחר מכן בחטופינו שהחוזקו על ידי פראי האדם הערבים במנהרות ובאתרי המסתור ברצועת עזה. 

האמת ששודרה לעולם בשידור חי ומדמם ב-7 באוקטובר 2023, בה נראו בבירור מימדי האסון והזוועות, החזיקה מעמד זמן קצר יחסית. זאת עד שהערבים התעשתו והבינו שפרסום סרטוני הרצח, החטיפה, ההתעללות והביזה, שתעדו בעצמם תוך כדי מעשה, אינם משרתים אותם לטובה ברמה הבינלאומית, אלא מסייעים ליצירת לגיטימציה לתגובה עוצמתית של מדינת ישראל וצה"ל כנגדם.

אם בתחילה התגאו ערבים, לא רק המחבלים המבצעים ושותפיהם הישירים, בסרטונים ובעדויות אנשיהם מהטבח, אזי השתנה הדבר במהירה. את תמונות הטבח בישראלים החליפו תמונות וסרטונים שהופצו לעולם, בהם נראו מחבלים בבגדים אזרחיים ותושבים עזתים "תמימים" לכאורה, שנפצעו, נהרגו ורכושם נחרב בבשל התקפת הנגד הישראלית. 

הקמפיין שהובל בישראל לפיו "חמאס = דאעש" והמחבלים הם הנאצים החדשים, התפוגג תוך זמן מה. שיטת הלחימה הלא יעילה בהכרח, בה נקט צה"ל, ואורך הנשימה של העולם נוכח המראות מרצועת עזה, הלך ונמוג אף הוא. תחת זאת, התהפכו היוצרות ובמקום האשמת הערבים בטבח המתוכנן בישראלים, הודהדו ברחבי העולם "הטבח" ו"השואה" שמבצעים הישראלים בערבים, לכאורה. מסר זה תפס תאוצה וקנה אחיזה חזקה בתודעה הציבורית הרחבה, עד כי נראה שבמערב שכחו מדוע ישראל יצאה מלכתחילה למלחמה. הנרטיב שנבנה על ידי הערבים, לא רק העזתים אלא גם בקרב יתר השכנים ברשות הטרור הפלסטינית, בירדן, במצרים ובמדינות נוספות, הפך את ה"עם הפלסטיני" המומצא, לקורבנות המלחמה במלוא מובן המילה. כבר חודשים ארוכים מנסה ישראל להתמודד עם הנרטיב הערבי שהתהפך עליה, והפך אותה מקורבן הטבח הנורא מאז הקמתה, לפושעת מלחמה.

בעת האחרונה, בעיקר הודות לעיסוק בסרטון התעמולה השקרי נגד לוחמי כוח 100 בשדה תימן, שהופץ ברחבי תבל בכוונה תחילה, באישור ובידיעת גורמים בכירים בישראל ובצה"ל לאחר "בישולו", מנצלים הערבים את המומנטום לעיצוב הנרטיב הערבי.. הערבים פועלים במרץ למען הנחלת נרטיב ולהשפעה על התודעה הבינלאומית דורות קדימה, לפיהם חיילי צה"ל מבצעים פשעי מין אכזריים כנגד ערבים, מחבלות ומחבלים, הכלואים בבתי הסוהר הביטחוניים בישראל. זאת במטרה לעצב ולצרוב זיכרון פנימי וחיצוני שונה מכפי שישראל ניסתה להעביר כמסר לעולם. 

בשבוע האחרון בישרו כותרות רבות באמצעי תקשורת ערביים רשמיים, מגוונים ומוכרים כדוגמת "הדוסתור" ו"אל ערבייה", על אונס והתעללות מינית, חלקם בהתבסס על דו"ח שערוריתי של "המרכז הפלסטיני לזכויות אדם": "עדויות מזעזעות על אונס של עצורים פלסטינים בבתי כלא בישראל"; "ילד פלסטיני עם אוטיזם עובר תקיפה מינית בבתי כלא בישראל"; "צעיר פלסטיני מגלה שנאנס על ידי כלב מאולף בתוך בתי כלא ישראליים"; "מקרה אונס האסירה הפלסטינית צובר תאוצה... איגוד הנשים דורש משלחת חקירה בינלאומית לבתי הכלא של הכיבוש"; "אישה פלסטינית חושפת עינויים מיניים בבתי כלא בישראל". גם המדיה החברתית לא פסחה על עלילות בגין מעשי סדום לכאורה שנעשו באסיר בן 41, והסתה כדוגמת: "לא נחיה אם לא ננקום בשם אחיותינו ואחינו הכלואים בבתי הכלא של הכיבוש לאחר שנחשפו העינויים והאונס נגדם". 

כידוע, מדובר בעלילות דם המבוססות על פגיעה בכבוד, דבר שקל להפיצו ולהזדהות עמו בעיקר ברחבי המזרח התיכון, עם אתגר וקושי תרבותי, לא רק קליני, לאמת או לשלול אותו במציאות בה אנו חיים. זאת במיוחד כשיש גורמים בישראל ששותפים באיוולתם, בבורותם או חלילה בכוונה תחילה, למסכת השקרים והעיוותים הנוראה.

התהפכות הנרטיבים מאז ועד היום

גם בעבר יצרו הערבים נרטיבים ש"התהפכו עלינו" כדוגמת "הנכבה", אסונם הגדול בשל תבוסת צבאות ערב שיצאו למלחמת שמד יזומה נגד מדינת ישראל הצעירה ב-1948. במסגרת המלחמה יצרו הערבים נרטיב שקרי לפיו ביצעו חיילינו "טבח מכוון בערבים חפים מפשע", במספר כפרים ערבים שמהידועים בהם: דיר יאסין וטנטורה. 

עיצוב הנרטיב על ידי הערבים, הפך את תוקפנותם והזוועות שחוללו ביהודים לאורך השנים, לכאין וכאפס לעומת מה שמחוללים היהודים לכאורה, ככל שהתפתח הסכסוך באזורינו. כך היה גם כשמלחמת ששת הימים הפכה בתודעה הכללית את ישראל למדינה כובשת אכזרית ומנשלת, החייבת לכאורה, דבר מה ל"פלסטינים" המומצאים, במקום עיצוב נרטיב של מדינה קטנה שניצלה מאסון השמדה נוסף, והצליחה תוך זמן קצרצר ובחסדי השם, לשחרר חבלי מולדת בארץ המובטחת. בכלל זאת את ירושלים בירתה ההיסטורית ששוחררה מידי הכובש הערבי – ירדני, שרצח אזרחים יהודים, לקחם בשבי ועקר אותם למשך 19 שנים ממקום מושבם. זאת יש להזכיר, אלפי שנים לפני שהערבים בכלל הבינו מה המשמעות של "אללה" וירושלים, בירת ישראל שייסד דוד המלך, בה הוקם בית המקדש על ידי בנו, מתוקף האמונה באל אחד. 

בהעדר מאמץ תודעה לאומי - ישראלי - יהודי - ציוני מקצועי, נחוש ותקיף, מתהפכות בכל פעם היוצרות. ישראל מוכיחה כי יודעת היא לפתוח במתקפת תודעה, בדרך כלל בסמיכות זמנים לפיגוע או אירוע בטחוני - רצחני כזה או אחר. אך גם יודעת היא לאבד תוך זמן קצר את מומנטום ההתקפה, ולהיכנס למיגננה לא תמיד יעילה. זאת נוכח התקפות מתוזמנות של הערבים, בסיוע גורמים אנטישמים, שחיי יהודים אינם בעלי ערך בעיניהם. לא רק לחיי יהודים אין ערך בעיני אותם ערבים ואנטישמים, אלא גם לחיי האפריקנים השחורים בסודן, סומליה, קונגו, אנגולה, ניגריה ועוד. חייהם של תושבי היבשת חסרי כל ערך בעיניהם מאז כבשו הם אדמותיה ושדדו את אוצרותיה, השמידו שבטים או לקחו מהם לעבדים ברחבי המזרח התיכון, אירופה ואמריקה. אך היות ולא מדובר ביהודים שפגעו באפריקנים, אזי אין הדבר מהווה עניין כלל ועיקר, שהרי כל עוד מוסלמים כיום ונוצרים בעבר, טובחים, מתעללים, אונסים, חוטפים ובוזזים אפריקנים שחורים - הדבר סביר ואף מותר, לכאורה.  

כשם שנרטיב התקיפות המיניות התהפך מתחילת המלחמה, ומופנה עתה כנגד חיילי צה״ל, כך מתגבש לו בימים אלו ממש נרטיב ערבי חדש הקורא לשחרור ״בני הערובה הערבים״, אותם מחבלים הכלואים בבתי הסוהר בישראל. 

המערכה הבינלאומית לשיחרורם של מחבלים ערבים שנתפסו על ידי צה"ל, נצפית לאחרונה בסרטונים ברשתות החברתיות ובכרזות רחוב. כך לדוגמא, במערב לונדון ניתן לראות כרזות מעוצבות למען שחרורם של מחבלים הכלואים בישראל עם הכיתוב: "שחררו את בני הערובה הפלסטינים". כןנעשה שימוש בסמל החטופים בשינוי קטן- לא עוד סרט צהוב כמקובל בעולם, אלא סרט אדום המעטר את הכרזות ונקשר על עצים ועמודים ברחובות. 

לסיכום

הניסיון ליצור נרטיב ערבי, המפנה האשמות חמורות לעבר מדינת ישראל וצה"ל, כבר בוצע פעמים אין ספור בעבר וקנה אחיזה בעולם הערבי והמערבי. זאת בעיקר בזכות מערך תעמולה אפקטיבי של ארגוני הטרור, מהחמאס ועד הפת"ח והרשות הפלסטינית, בסיוע גורמים נוספים מזרח תיכוניים ואחרים, כגון טורקיה. לכך סייעה אנטישמיות צרופה, בשילוב בורות עצומה וצביעות שאין כדוגמתה, המאפיינת את עמי אירופה. 

האתגר העומד בפני מדינת ישראל בתחום ההשפעה וביצירת תודעה לאומית חזקה ובת קיימא, המכונה בטעות הסברה, הינו אתגר מוכר וידוע. אפשר להגדירו גם כמחדל מתמשך במדיניות הישראלית כלפי פנים וחוץ כאחד. אך האם יהיה זה מוגזם לבקש מגורמים שונים בישראל, שלמקרא שורות אלו בוער הכובע על ראשם, להיות קצת יותר ממלכתיים ואחראיים, קצת יותר בעד מדינת ישראל ולוחמינו הגיבורים, מבלי אותו דחף הזוי לספק בזמן מלחמה תחמושת חיונית לאויבים?!