האנטישמיות ותחושת הניכור כלפי ישראל ויהודים אינן מתקיימות רק בזירות פוליטיות מובהקות, אלא חודרות גם אל תוך תחומים הנתפסים כנטולי אידיאולוגיה- הספורט והתרבות. שני תחומים אלו, שאמורים לאחד בין בני האדם, הפכו במקרים רבים לזירות של שנאה, הסתה ודה- לגיטימציה. דווקא בזירות אלו, הנתפסות כא- פוליטיות במהותן, מתרחשים אירועים המטמיעים בקרב הציבור היהודי תחושות מתמשכות של חרדה, ניכור ואיום.

ספורט בזירה הבין- לאומית

במסגרת פעילותה של ישראל בזירה הבין- לאומית, קיימת תחושת אפליה מתמשכת כלפיה מצד גופים כמו אופ״א ופיפ״א. למרות הכרזות פומביות על ערכים של שוויון וסובלנות- כמו הסיסמה המוכרת של פיפ״א “Say No to Racism”– מוסדות הספורט הבין- לאומיים נוטים לעיתים קרובות להעלים עין מהתבטאויות, מסרים והתנהגויות אנטי- ישראליות. הארגון פיפ״א, החורט על דגלו את המאבק בגזענות, לא גינה באופן פומבי את הדרת נבחרת ישראל מהמונדיאליטו על ידי אינדונזיה, והגיב רק תחת לחץ תקשורתי.

גם אופ״א, בה ישראל חברה מאז 1994, שמרה על שתיקה בולטת לאחר טבח ה- 7 באוקטובר. אף שהטבח היה אחד מאירועי הטרור הקשים ביותר שידעה מדינת ישראל, ההתאחדות האירופית לא הביעה כל סולידריות או ציינה את האירוע בדרכה. הדבר הבולט במיוחד על רקע ההחלטה של אופ״א להקדיש דקת דומייה בכל משחקי ליגת האלופות שנערכו באוקטובר 2024 לזכר קורבנות השיטפונות בספרד. ההבדל בין ההתייחסויות לאירועים- אסון טבע בספרד לעומת טבח מכוון בישראל- מדגיש את מדיניות האיפה ואיפה שמפעילים חלק מהמוסדות הבין- לאומיים, גם כאשר מדובר באירועים הומניטריים מהותיים.

המונדיאליטו האחרון- טורניר אליפות העולם בכדורגל עד גיל 20, שנערך ב- 2023 היה דוגמת מובהקת לכך: אינדונזיה, שאמורה הייתה לארח את האליפות סירבה לארח את נבחרת ישראל בשל עמדותיה הפרו- פלסטיניות, וכתוצאה מכך נשללה ממנה זכות האירוח- וגם נבחרתה הושעתה מההשתתפות בטורניר. סירוב זה עמד בניגוד מוחלט להתחייבויות של המדינה המארחת כלפי פיפ״א, המחייבות נייטרליות פוליטית ואירוח שווה לכלל המדינות המתארחות. בעקבות כך, אירוח הטורניר הועבר לארגנטינה. המהלך הזה הדגיש את המחיר שיכולות מדינות לשלם כאשר הן מביאות עמדות פוליטיות למגרש הספורט, אך באותה נשימה חשף שוב את הקושי של ישראל להשתלב באופן שוויוני בזירה הספורטיבית העולמית.

המקרה הזה משתלב במגמה רחבה יותר שבה זירות ספורט בינלאומיות הופכות לזירה לביטוי עמדות אנטי- ישראליות- לא רק מצד ממשלות, אלא גם מצד קהלים. כך למשל במשחק ליגת האלופות שנערך בנובמבר 2024 בין פאריז סן- ז׳רמן לאתלטיקו מדריד, הניפו אוהדי הקבוצה הצרפתית שלט גדול עם הכיתוב “Free Palestine”. מקרה דומה התרחש בסקוטלנד שלושה חודשים לאחר מכן במשחק מול באיירן מינכן, שם אוהדי קבוצת סלטיק הניפו שלט עם הכיתוב “Show Israel the Red Card”. בשני המקרים האלו, אופ״א בחרה שלא להטיל סנקציות משמעותיות, למרות שמדובר במסרים פוליטיים הסותרים את תקנון ההתאחדות. למרות שהוא מאפשר להם להעניש ולהטיל סנקציות על ״כל מסר פרובוקטיבי שאינו מתאים לאירוע ספורט בעל אופי פוליטי, אידיאולוגי, דתי או מעליב״. 

שני המקרים הללו לצד פרשת המונדיאליטו– ממחישים את האתגר המרכזי של ישראל בזירה הספורטיבית: לא רק הדרה מוסדית מצד מדינות, אלא גם דה-לגיטימציה המחלחלת מלמטה– מצד קהלים, ארגוני אוהדים ולעיתים גם גופי שידור, תוך היעדר תגובה אפקטיבית מצד מוסדות הספורט הבין-לאומיים.

מגמה זו לא מוגלת רק לעולם הכדורגל. ספורטאים ישראלים נתקלו שוב ושוב בקשיים להשתתף באירועי ספורט בינלאומיים ממניעים פוליטיים מובהקים. כך בשנת 2009 נמנעה כניסתה של הטניסאית שחר פאר לטורניר בדובאי לאחר שלא הונפקה לה ויזה מאיחוד האמירויות. בשנת 2017, ערב הסעודית סירבה להנפיק ויזות לספורטאים ישראלים במסגרת אליפות העולם לנוער, בטענה שאינה מכירה במדינת ישראל. באולימפיאדת טוקיו 2020 פרש הג'ודוקא האלג'יראי פתחי נורין מתחרות כדי שלא להתמודד מול הישראלי טוהר בוטבול. מקרי הדרה אלו ממחישים עד כמה הזירה הספורטיבית עדיין סובלת מהפוליטיזציה של יחסים עם ישראל.

עם זאת, חשוב לציין כי מאז חתימת הסכמי אברהם בשנת 2020, חל שיפור מסוים בגישה של מדינות ערביות שונות כלפי ישראל בתחום זה. איחוד האמירויות, סעודיה ומדינות נוספות החלו להראות פתיחות לשיתופי פעולה, אירוח הדדי ושיח בענפי ספורט שונים – מגמה מעודדת המעידה על פוטנציאל לשינוי רחב יותר בעתיד.

תרבות ואירוויזיון- זירה נוספת למאבק

גם בעולם התרבות, ובמיוחד באירוויזיון, הפך לזירה שבה מתנהלת מערכה נגד ישראל. בעוד שהתחרות נועדה לקדם אחווה בין מדינות היא הפכה לבמה להבעת עמדות פוליטיות. בשנים האחרונות נרשמו קריאות וניסיונות להחרים ולהדיח את ישראל מהשתתפות בתחרות; בשנת 2024 איגוד הכותבים והמלחינים באיסלנד איים לפרוש מהתחרות אם ישראל אכן תשתתף על רקע המלחמה ברצועת עזה; באותה שנה, איגוד השידור האירופי הסיר את תמונתה של עדן גולן מפוסט הסיכום של משתתפי הגמר בחשבונות הרשתות החברתיות הרשמיות, צעד שנתפס כהמשך ישיר לחרם על ישראל; בשנת 2025 רשות השידור הסלובנית שלחה מכתב רשמי לאיגוד השידור האירופי שאחראי על התחרות, בדרישה לפסול את ישראל מהתחרות.

בנוסך לכך, גם במהלך ההופעה עצמה נרשמו גילויי עוינות חריגים כלפי הנציגה הישראלית. עדן גולן נאלצה להגיע להופעה תחת אבטחה מוגברת ובליווי צוות ביטחון מתוגבר שכלל בין היתר צלפים מקומיים על גגות בתים בקרבתה, בשל חשש מוחשי לפגיעה. מחוץ לאולם נרשמו הפגנות חריפות ואף קריאות בוז נשמעו מהקהל בעת ביצוע השיר- תופעה שאינה שכיחה כלל באירוע מסוג זה.

באותו האירוע, יובל דיין שנבחרה להכריז על הניקוד הישראלי, נאלצה להתמודד עם תגובות ביקורתיות ובלתי שגרתיות מצד כלי תקשורת זרים- בין היתר שדרני הטלוויזיה בספרד דיברו על המצב בעזה דווקא במהלך הקרנת הקליפ שלה, דבר שנחשב לחריגה בוטה מכללי הניטרליות של השידור. ברמה המקצועית, שופטים ממדינות רבות העניקו לישראל ציון נמוך במיוחד, בניגוד מוחלט לפופולריות שנרשמה בקרב הקהל, מה שמעיד על השפעות פוליטיות. הפער החריג שנרשם בין ניקוד השופטים לניקוד הקהל- כאשר עדן גולן קיבלה רק 52 נקודות מהשופטים אך הצליחה לגרוף 323 נקודות מהקהל הרחב- מלמד כי למרות הניסיונות להוקיע את ישראל במישור הרשמי, ציבור רחב באירופה עדיין בוחר לתמוך ולהצביע לה. הפער אינו רק מספרי אלא גם סימבולי: הוא מצביע על כך שלמרות הדה- לגיטימציה במוסדות ובתקשורת, עדיין קיימת אהדה ואמפתיה כלפי ישראל בקרב חלקים נרחבים מהחברה האזרחית.

מעבר לאירוויזיון, מנגנון הדה- לגיטימציה נפרש היו- על שורה של אירועי דגל בעולם. כך, מפיין PACBI קרא להחרים את פסטיבל הסרטים הבין- לאומי בברלין 2025 בטענה לשיתוף פעולה עם האפרטהייד הישראלי. שלוש שנים קודם לכן, עשרים אמנים וגופים פרשו מפסטיבל סידני בעקבות חסות של שגרירות ישראל; הנהלת הפסטיבל הודיעה כי לא תקבל עוד מימון ממשלות זרות- דבר המציג את ישראל כנטל תדמיתי שיש להתרחק ממנו. במוזיקה הפופולרית, בולטת הזרמת לורד שביטלה את הופעתה בשנת 2018 בתל אביב בעקבות לחץ גלוי מטעם ארגון ה- BDS ורוג׳ר ווטרס המשמש כאחד מדובריו. 

ריבוי הזירות- מוזיקה, קולנוע סופרות- מעיד שהחרם התרבותי איננו תופעת- שוליים, אלא אסטרטגיה רב- ערוצית. כל אירוע יוצר אפקט מצטבר של ״רעשי רקע״ שליליים: אמן מבטל, יריד נדחה, פסטיבל מתנצל. בהיעדר מערך הסברה ישראלי, נרטיבים אלו מתפשטים כמעט ללא התנגדות ומעצבים תודה ציבורית שלפיה עצם ההשתתפות עם ישראל היא אות קלון.

אתגרי ההסברה

10התחושות הקשות והדה- לגיטימציה המופנית כלי ישראל מתעצמות גם בשל היעדר מערך הסברה פעיל ומתפקד. במדינות רבות קיימים גופים ייעודיים  המתמודדים עם תדמית המדינה ומעניקים תגובות רשמיות בזירות תקשורתיות ותרבותיות, אולם בישראל הן מטה ההסברה הלאומי והן משרד החוץ סובלים מקשיים שונים שמונעים את הפעילות האפקטיבית ביותר. בנוסף, משרד ההסברה לא פעיל כבר למעלה משנה וחצי. היעדר גורם מתכלל פוגע ביכולתה של ישראל להציג את עמדותיה, להתמודד עם מסרים עוינים ולספק הסברים על הנעשה בשטח, במיוחד בזירות בהן השיח הפוליטי מוכלל לתוך אירועים תרבותיים או ספורטיביים.

דימויה הבין- לאומי של ישראל נפגע לא- מעט בשל היעדר מערך הסברה ממלכתי הפועל באופן יומיומי- מצב היוצר חלל שממולא לעיתים קרובות בידי מתנגדי ישראל ובידי דיסאינפורמציה ויראלית. על רקע תהליך הדה-לגיטימציה ההולך ומעמיק בזירות התרבות והספורט, נחשפת חולשתה של מדינת ישראל בהתמודדות עם שיח עוין המתנהל מחוץ למגרש המדיני הפורמלי. ביטויי הדרה, הסתה וחרם, המופנים כלפי ספורטאים, אמנים ונציגים ישראלים באירועים בין-לאומיים, אינם זוכים למענה מערכתי ומתואם, לא ברמה התקשורתית, לא במישור הדיפלומטי ולא בזירה הציבורית. היעדר יחידה ייעודית שמרכזת את תחום ההסברה התרבותית והספורטיבית, יחד עם מיעוט המשאבים המוקצים לליווי הנציגים הישראליים עצמם, פוגע ביכולת לייצר תגובה בזמן אמת ולהגן על הלגיטימיות התרבותית של ישראל. כדי להתמודד עם אתגרים אלו, נדרש שינוי תפיסתי ומוסדי כאחד. יש להקים גוף ייעודי שיתמחה בזירות הרכות של הסברה, ילווה ספורטאים ואמנים, ויפעל מול מוסדות בינלאומיים לדרישת אכיפה של כללים אוניברסליים נגד פוליטיזציה ואפליה. לצד זאת, חיוני להפעיל קמפיינים דיגיטליים ממוקדים, להכשיר דוברים ונציגים ישראלים לקראת הופעתם באירועים מרכזיים, ולבנות קואליציות אזרחיות ותרבותיות עם שותפים ברחבי העולם. זירות התרבות והספורט אינן רק חזית צדדית, הן הפכו למרחב מרכזי בעיצוב תודעה ציבורית עולמית, וההתמודדות בהן מחייבת מענה אסטרטגי, ערכי ומקצועי כאחד.

הדיון בזירות התרבות והספורט חושף מגמה מדאיגה של פוליטיזציה גוברת של תחומים שבעבר נתפסו כא-פוליטיים במהותם. תחרויות ספורט, פסטיבלים בינלאומיים ואירועים תרבותיים הפכו למוקדי השפעה עבור קמפיינים אנטי-ישראלים, אשר חותרים לדה-לגיטימציה שיטתית של המדינה ושל נציגיה. במרחבים אלה, שמטרתם לכאורה טיפוח ערכים של אחווה, שוויון וסובלנות, מתרחשים בפועל אירועי הדרה, השתקה והתנכלות, הן ברמה המוסדית (כמו הדרת ספורטאים או שתיקת פיפ"א ואופ"א מול אפליה בוטה), והן ברמה הציבורית (כגון הפגנות פוליטיות באירוויזיון, שלטי הסתה במשחקי כדורגל, וביטולי הופעות של אמנים). הפער בין עמדות גופי השיפוט או ההנהלה לבין תמיכת קהל הצופים, למשל באירוויזיון, מעיד על כך שהדה-לגיטימציה אינה בהכרח משקפת קונצנזוס ציבורי, אלא נובעת לעיתים ממנגנוני שליטה פוליטיים ומדיניים. מגמה זו מציבה בפני מדינת ישראל אתגר תודעתי עמוק: כיצד לשמר את מעמדה וייצוגה בזירות גלובליות הנתונות ללחצים פוליטיים הולכים וגוברים, תוך שמירה על ערכי חופש הביטוי, סולידריות בינלאומית והוגנות? לשם כך, נדרש מענה מערכתי, אסטרטגי ומתואם, שיכלול תגובה תקשורתית בזמן אמת, חיזוק ההסברה, ליווי מקצועי לנציגים בזירה התרבותית והספורטיבית, ושימור נוכחות עקבית ואיתנה במרחבים אלה, לא כפריווילגיה, אלא כזכות בסיסית של מדינה ריבונית המבקשת לקחת חלק שוויוני בקהילה הבינלאומית.