הביקורת הבלתי נלאית נגד פעילותה של ישראל בעזה לא רק חושפת צביעות מפלה ומבישה, אלא אף יותר גרוע – היא חושפת את השימוש באמת מידה אקסלוסיבית שעל פיה לא נמדדת אף מדינה אחרת מלבד המדינה היהודית, מה שכשלעצמו היא התגלמותה של האנטישמיות. 

"תמיד ישנו מחיר לניצחון על הרוע. זה אף פעם לא מגיע ללא מחיר, למרבה הצער. אבל המחיר של הכישלון לנצח רוע גדול הוא הרבה יותר גבוה " – ג'יימי שיאה, דובר נאט"ו, חדשות BBC, 31 במאי, 1999

"אין שולי מגרש או יציע אוהדים. האנשים על הקרקע נחשבים לוחמים". – רס"ן דייוויד סטוקוול, דובר כוחות האו"ם בסומליה. וושינגטון פוסט, 10 בספטמבר, 1993.

ישראל ספגה גינויים נרחבים בשל תגובתה למתקפת חמאס בשביעי באוקטובר, 2023.

אולם כדי לראות את תגובתה של ישראל בפרספקטיבה נכונה, יש לשקול שני גורמים. הראשון הוא היקף האסון שארע לישראל ביחס לגודלה. השני הוא האופן שבו דמוקרטיות אחרות מגיבות למתקפות ללא פרובוקציה – גם אם באופן יחסי הן קטנות בהרבה ממתקפת חמאס. 

חישובי השוואות

בעריכת ההשוואה הזו, לא אכלול בדיון מבצעים צבאיים של הדמוקרטיות הגדולות לפני חצי מאה – ההפצצה המאסיבית על תריסר ערים גרמניות ומחיקת כ-80% מתושביהם, המחיקה של הערים היפניות הירושימה ונגסקי בידי כוחות ארה"ב וההפצצת התבערה של טוקיו, שבהן מאות אלפי אזרחים נהרגו, וגם לא את ההתקפה האכזרית עוד יותר של ערים בצפון קוריאה, שעל פי הדיווחים, השמידו עד 20% מכלל האוכלוסייה. 

במקום זאת, אגביל את הדיון להשלכות ה"היקפיות", של פעילות צבאית של דמוקרטיות מובילות החל מ-1990 ואילך – כדי להימנע מטיעונים אפשריים בנוגע לכך שהנורמות שחלו בעידן מלחמות העולם כבר אינן רלוונטיות כיום. 

לדוגמא, קחו את תגובתה של ארצות הברית להתקפות בניו יורק, בוושינגטון ובפנסילבניה ב-11 בספטמבר, 2001, שבהן קצת פחות מ-3,000 אמריקאים נהרגו, היכן ששני עשורים בלבד לאחר מכן, כ-1,200 ישראלים (כולל עובדים חקלאיים ומבקרים זרים) מצאו את מותם במתקפת החמאס על עריה, קיבוציה, חוותיה ובסיסיה הצבאיים של המדינה, באזורים הגובלים בעזה. 

לפי אמת מידה זו, היות שאוכלוסייתה של ארה"ב מונה כמעט פי 35 בני אדם מישראל, הרי שבאופן יחסי, מתקפה כזו בארה"ב הייתה גובה את חייהם של 40,000-50,000 בני אדם. אפשר רק לשער מה הייתה תגובתה של ארה"ב לאובדן שכזה, אבל אנחנו כן יכולים להעריך את היקפה ואת ממדיה המשוערים של תגובה למתקפה כזו בהתבסס על תגובתה של ארה"ב למתקפת 11.9.

חישובי השוואות (המשך)

לאחר מתקפות ה-11 בספטמבר, הזניקה ארה"ב את ה"מלחמה בטרור", הן בעיראק והן באפגניסטן, ופגעה גם בלא מעט מטרות אזרחיות במדינות השכנות (כגון בפקיסטן). התוצאה הייתה "נזק היקפי" עצום, שלפי הערכות שונות הגיע אף ל-350,000-400,000 קורבנות. נתון זה מצביע על יחס של 120-130 אזרחים ממדינות האויב על כל קורבן של מתקפת ה-11 בספטמבר. חשוב להדגיש שנתונים אלו לא כוללים מוות "עקיף" של אזרחים שנגרם בשל השלכות המלחמה, גורמים שאינם קשורים למבצעים ישירים צבאיים הקשורים למלחמה כגון מחלות ורעב, שהכללתם הייתה מגדילה באופן ניכר את מספר הקורבנות שהמלחמה הזו גבתה. 

בהשוואה, על אף שמבחינה יחסית, מתקפת ה-7 באוקטובר הייתה חמורה בהרבה, הרי שהתגובה הישראלית הייתה מרוסנת יותר משמעותית. על אף – בשל הטיה פוליטית – שישנו קונצנזוס מועט בנוגע לנתונים האמיתיים, הרי שאם ניקח את ההערכה המקובלת לרוב של 50,000 תושבי עזה שנהרגו בידי כוחות צה"ל, שמתוכם 17,000 היו מחבלים חמושים, הרי שהיחס של מספר ההרוגים בעזה למספר הקורבנות של ה-7 באוקטובר הוא מעט פחות מ-24. על פי אותו המדד, על אף שבמונחים יחסיים, מספר הקורבנות ב-7 באוקטובר היה פי 16 לעומת יחס הקורבנות של ה-11 בספטמבר, והתגובה הישראלית הייתה מתונה פי 24 באופן יחסי מתגובתה של ארה"ב. נתון זה, לאור הביקורת החריפה המוטחת כעת נגד ישראל, מאד פוקח עיניים.

חשוב להדגיש כי ההערכות השגורות של מספר הקורבנות העזתיים לרוב מתבססות על נתונים שמספק חמאס לאו"ם ויש להתייחס אליהן בזהירות המתבקשת. כמו כן, יש להדגיש שהקורבנות האזרחיים בעזה אינם כתוצאה מהתקפות מכוונות נגד בלתי חמושים מצד צה"ל, אלא במידה רבה, כתוצאה מהמדיניות המכוונת של חמאס, הכופה על אזרחים להישאר באזורי לחימה כדי לשמש לארגון "מגן אנושי", ואף כתוצאה מהמדיניות המצרית, המונעת מהפליטים העזתיים להימלט מהלחימה – כפי שקורה בכל זירת מלחמה אחרת, החל מסוריה, אפריקה וכלה באוקראינה. 

ואכן, יהיו כאלו שיחושו כעס שלכמה מהמדינות שכיום בין מבקריה הקשים ביותר של ישראל, כגון בריטניה, קנדה, צרפת ואוסטרליה, לא הייתה בעיה להצטרף למלחמה בהובלתה של ארה"ב חרף האובדן המאסיבי בחיי אזרחים וחרף העובדה שאף לא אחד מאזרחי המדינות הללו היה קורבן למתקפת ה-11 בספטמבר. יתרה מזאת, כמה מהן – כגון בריטניה – היו אחראיות בעצמן להוצאות להורג ללא משפט של לא מעט מקומיים, על פי הדיווחים. 

500 אלף תינוקות מתים – "מחיר מוצדק"?

זוהי כמובן, לא הדוגמא היחידה לתגובות ברוטליות מצד מדינות דמוקרטיות למתקפות נגדן, אפילו כשהמתקפות לא בהכרח השפיעו על המדינה או על אזרחיה באופן ישיר. 

כך למשל, אחרי שסדאם חוסיין פלש לכוויית, יצאה ארה"ב תחת הנהגתו של ג'ורג' וו. בוש, למלחמת המפרץ הראשונה (1990-1991) נגד עיראק כדי לגרש את הכוחות העיראקיים מהממלכה העשירה בנפט. לאחר הלחימה, הוטלו על המשטר העיראקי כמה סנקציות חמורות מצד האו"ם בהובלת ארה"ב. הסנקציות נותרו על כנן זמן רב לאחר סיום המלחמה, עד 2003, בעת נשיאותם של קלינטון וג'ורג' וו. בוש. זאת מכמה סיבות, כולל הצורך להבטיח את פירוקה של עיראק מנשק והחלת החלטות האו"ם. הסנקציות חוללו הרס בחברה העיראקית – כולל זינוק עצום בשיעור תמותת התינוקות והילדים, רעב, והתפשטותן של מחלות בשל היעדר אספקת ציוד רפואי ומים נקיים.  

ממשלות ארה"ב לא ממש הפגינו חרטה נוכח הסבל האנושי העצום שהמדיניות שלהן גרמה לאזרחיה של עיראק. הדבר בא לידי ביטוי באופן בולט בראיון שנערך על ידי לסלי סטאהל ב-6 במאי בתוכנית "60 Minutes" עם מדליין אולברייט, מי שהייתה שגרירת ארה"ב לאו"ם באותה עת, ועתידה הייתה להיות מזכירת החוץ של ממשלת ביל קלינטון. הריאיון דן בהשלכות הקשות של הסנקציות  בהובלת ארה"ב על אוכלוסיית עיראק.

סטאהל שאלה: שמענו על חצי מיליון ילדים [עיראקיים] שמתו. כלומר, זה מספר גדול יותר מהילדים שמתו בהירושימה...את יודעת, האם המחיר מוצדק?" 

תגובתה המצמררת של אולברייט הייתה: "אני חושבת שזו הייתה החלטה קשה, אבל המחיר – אנחנו סבורים – המחיר מוצדק". 

בבירור הגישה הזו תוקפנית וחסרת לב יותר מכל דבר המתרחש בעזה בשל האמצעים שצה"ל נוקט לגבי האוכלוסייה האזרחית שם. 

נאט"ו מפציץ אזרחים

דוגמא נוספת של קורבנות אזרחיים בשל פעילותן של מדינות דמוקרטיות – בתוכן המבקרות הארסיות ביותר של ישראל – הינה ההפצצה של סרביה בידי כוחות נאט"ו בסוף שנות התשעים של המאה שעברה. 

למרות שקשה למצוא נתונים מדויקים, על פי הדיווחים עד 2,000 (כשכמה מקורות סרביים מציינים אומדן של לפחות 5,000) – כולל נשים, ילדים וזקנים – נהרגו במתקפות מתועדות מצד כוחות הברית, שכללו לא רק את חילות האוויר של ארה"ב ובריטניה, אלא גם את אלו של בלגיה, קנדה, דנמרק, צרפת, הולנד, איטליה, טורקיה וספרד. 

ההפצצה האווירית של כוחות נאט"ו פגעה בשכונות אזרחיות, בבתי אבות, בבתי חולים, בשווקים פתוחים, בטורים של פליטים נסים, באוטובוסים וברכבות אזרחיים על גשרים ואפילו בשגרירות סין. על פי הדיווחים עשרות נהרגו בשל השימוש בפצצות מצרר על או בסמוך לאזורים שידוע כי הם אזרחיים (בידי חיל האוויר ההולנדי). 

חשוב לציין כי פעילותה של נאט"ו נעשתה לרוב מהאוויר , מה שצמצם את הסיכון לחיילי נאט"ו עצמם אך הגדיל משמעותית את הסיכון לאזרחים הסרביים על הקרקע. 

יתרה מזאת, הקורבנות מהכוחות הסרביים שנגרמו בידי כמעט 80 יום של הפצצות מהאוויר מצד כוחות נאט"ו, היו בלתי מרשימים, ועל פי הדיווחים מספר המתים בקרב הכוחות הסרביים היה מועט ביותר – סביב כמה מאות ובהחלט לא הרבה מעל לאלף. 

"תמיד יש מחיר לניצחון על הרוע"

 כמובן, כשמשווים את תגובתה של נאט"ו לזו של ישראל בעזה, יש לזכור כי האוכלוסיות האזרחיות של המדינות שהשתתפות במבצע "כוח מאוחד" מעולם לא הותקפו באף צורה – או אפילו אוימו במקצת – מצד הכוחות הסרביים. 

כשנשאל על המחיר הכבד של המבצע הצבאי נגד המשטר הסרבי, ג'יימי שיאה, דובר נאט"ו טען ש"אנחנו עושים ככל שביכולתנו להבטיח שאם ישנם אזרחים במקום – אנו לא תוקפים", והוסיף נחרצות כי "נאט"ו לא תוקפת אזרחיים...בואו נבין את זה בבירור". הוא התעקש כי מטוסי נאט"ו הפציצו רק "מטרות צבאיות לגיטימיות מוגדרות", ואם יותר אזרחים נהרגו זה משום שנאט"ו אולצה לפעול צבאית. על אף שהוא מסכים כי כמה אזרחים נהרגו בהפצצות, טען שיאה: " תמיד ישנו מחיר לניצחון על הרוע. זה אף פעם לא מגיע ללא מחיר, למרבה הצער. אבל המחיר של הכישלון לנצח רוע גדול הוא הרבה יותר גבוה "

אבל זה בדיוק מה שישראל אומרת לעולם מאז ה-7 באוקטובר. 

ישנם מספר דוגמאות מהעשורים האחרונים (מאז 1990) הממחישות בדיוק כיצד הדמוקרטיות המערביות המובילות אינן מהססות לגרום להרג אזרחים רחב-היקף בעת מבצעים צבאיים. ואכן, באופן יחסי, הם הפגינו את נכונותן לגרום לשיעורי תמותה הרבה יותר גבוהים למרות שלעיתים קרובות, המדינות ו\או האזרחים שלהן לא נתונים לאיום מהצד שכנגד. 

התגלמות האנטישמיות

לפיכך, הביקורת הבלתי נלאית והמסלימה נגד פעילותה של ישראל בעזה – בצירוף איומים מפורשים על אפשרות להטלת סנקציות עליה – משקפים לא רק את הצביעות המפלה והמבישה שנוקטים המבקרים, אלא אף את השימוש באמת מידה מחמירה אקסקלוסיבית שעל פיה לא נמדדת אף מדינה מלבד המדינה היהודית. 

כשמחילים את אמת המידה הזו למה שבבירור הינה פעולה של הגנה עצמית, או יתרה מזאת - שימור עצמי  - זהו כשלעצמו התגלמותה של האנטישמיות.