הזוועות שביצעו חמאס ושותפיו ב-7 באוקטובר, במסע מתודי של רצח, עינויים וחטיפה בשטח ישראל, זעזעו את המדינה והעמידו אותה - ואת האזור - במצב אסטרטגי וביטחוני חדש לגמרי. הטבח גם מחייב את כולנו לבחון מחדש שורה של הנחות יסוד, שגויות ומתעתעות, שהשתרשו בשיח הישראלי והעולמי ומסגרתו את המחלוקת במוחם של אנשים רבים. מבעד לעדשה העבה של תקינות פוליטית, היו שראו בנוחיות את המציאות בצורה מעוותת על ידי אופטיקה, בעוד שבצד השני של העדשה, המציאות בפועל שונה לחלוטין. כזו היא הנחת היסוד המוזרה ש"חמאס לא מייצג את העם הפלסטיני". 

שמענו את זה מבכירי ישראל, ובמיוחד מבכירים אמריקאים כולל הנשיא ביידן ומזכיר המדינה בלינקן, יחד עם אחרים ברחבי העולם כמו נשיא צרפת מקרון. ברור שרוב הפלסטינים אינם חברים בתנועת חמאס וחלקם מתנגדים למדיניותה ולמעשיה הפליליים שלה. אבל יחד עם זאת, הטענה שחמאס אינו מייצג כלל את האוכלוסייה הפלסטינית היא לא הגיונית, אפילו אבסורדית. זה לא הגיוני לטעון שחמאס הוא בסך הכל מכלול מצומצם של טרוריסטים שניצלו ריק כדי לכפות משטר קיצוני על אוכלוסייה אזרחית שאינה תומכת בשום פנים ואופן. ובכל זאת, בהסברה הישראלית, "שחרר את הפלסטינים מדיכוי חמאס" הפך לתגובה רווחת ומקובלת ל"שחרר את הפלסטינים מהכיבוש הישראלי". 

למרבה הצער, הנתונים מראים שחלק משמעותי ביותר מהאוכלוסייה הפלסטינית בעד ארגון הטרור חמאס ואף היה בוחר בו באופן גורף אם יתקיימו היום בחירות פלסטיניות, הן באזור יהודה ושומרון והן ברצועת עזה, בכל מצב פוליטי ונגד כל מועמד. תמיכה ברשתות החברתיות, ברחוב הפלסטיני ואפילו בבחירות לסטודנטים באוניברסיטאות הפלסטיניות ביהודה ושומרון - לכאורה המעוז האקדמי והאינטלקטואלי של האליטה החברתית - לצד מפגני תמיכה אדירים בחוץ בעזה וברמאללה, נתונים אמפירים וניתוחים של דעת הקהל הפלסטינית, מותירים מעט מקום לספק: התמיכה בחמאס בקרב הפלסטינים ה"רגילים" היא משמעותית, ויש להתמודד עם האמת הכואבת הזו.

המציאות ישר מפי הסוס: סקרי דעת קהל של פלסטינים מראים תמיכה משמעותית בחמאס

 בעוד שההבחנה המלאכותית בין חמאס לשאר האוכלוסיה הפלסטינית עשויה להיות נוחה ותקינה פוליטית, זהו לא שיקוף אמין של המציאות. הנה כמה מספרים מלכתחילה; מספרים תמיד שימושיים בהבחנה בין משאלת לב לבין מציאות אמפירית. 

ראשית, הבחירות האחרונות למועצה המחוקקת הפלסטינית - ב-2006, זמן קצר לאחר נסיגת ישראל מרצועת עזה - ניצחו היטב על ידי חמאס. התוצאות הביכו את הרשות הפלסטינית בראשות הפת"ח ואת הקהילה הבינלאומית. חמאס זכה ביותר מ-42.9% מהקולות, אבל בגלל שיטת הבחירות ובגלל הפלגוניות בתוך הפתח, חמאס זכה ב-74 מתוך 132 המושבים בפרלמנט הפלסטיני, כלומר 56%, בעוד שפת"ח זכה ב-45 מושבים בלבד. יו"ר המועצה המחוקקת - שאם יו"ר אבו מאזן לא יוכל לכהן, יחליף אותו לפי החוק הפלסטיני - היה נציג חמאס; וראש הממשלה הפלסטיני היה לא אחר מאשר איסמעיל הנייה מחמאס. ממשלת האחדות בפיקודו של חמאס פורקה לאחר מספר חודשים, בלחץ ישראלי ובינלאומי, ובשנת 2018 פיטר עבאס את הפרלמנט, כשהוא סופג ביקורת קשה וגם ספקות באשר לסמכותו לעשות זאת. הוא הבטיח שיתקיימו בחירות חדשות.