פסגת דוחא האחרונה, שהתקיימה בעקבות תקיפת צה"ל את בכירי חמאס בקטאר שוב הוכיחה כי בעולם הערבי יש 3 צורות שיח: מתחת לשפם, מעל לשפם, ומהשפה אל החוץ. גם הערבים מבינים שגורמי הטרור הפועלים בהשראה איראנית נוגדת את האינטרס שלהם, ושכל גרעין מטעם האחרים המוסלמים הינו סכנה לכל משטר במרחב. הם הוכיחו שאינם אוהדי ישראל, אך יותר מכל, הפחד והחשדנות שלהם הם זה כלפי זה.
ובגדול, הם מבינים שישראל עושה את העבודה המלוכלכת עבור כולם.

הפסגה האחרונה שנערכה בעקבות תקיפת צה"ל בדוחא, סיפקה שוב הצצה לתוך דפוסי ההתנהלות של העולם הערבי. שלושה ערוצים מקבילים של שיח מתבלטים בכל דיון מדיני מסוג זה: מה שנאמר מתחת לשפם, מה שמוצהר מעל לשפם, ומה שמושמע מהשפה החוצה בלבד.

מתחת לשפם

מתחת לפני השטח התגבשה בפסגה הסכמה שקטה, כמעט אילמת, באשר לסכנה המשותפת לכל המשטרים הערביים – התפשטות הכוח של ארגוני הטרור הפועלים בהשראתה ובמימונה של איראן. אף אחד מהמנהיגים לא יעז לאמר זאת בגלוי, אך ברור לכל כי ארגונים כמו חמאס וחיזבאללה אינם רק איום לישראל, אלא גם חתרנים המאיימים על יציבות כל בית מלוכה וכל ממשלה במרחב. במישור זה נחשפת התפיסה כי אויבו של האויב אינו בהכרח חבר, אך בהחלט ניתן לנצל את עוצמתו.

מעל לשפם

מול המצלמות והמיקרופונים נאלצים המנהיגים הערביים להציג חזות תואמת את הרחוב שלהם: גינויי ישראל, הצהרות על סולידריות עם העם הפלסטיני, וקולות שנועדו לשמר לגיטימציה פנימית. עם זאת, הדובר יודע והמאזין מבין כי מדובר במסרים שמתחייבים ממציאות פוליטית ולא מהתמזגות אמונית או לאומית. השיח הפומבי הוא כלי של הישרדות פנימית לא פחות מאשר מסר כלפי חוץ.

מהשפה אל החוץ

ההצהרות הרשמיות מהוות פעמים רבות שפה חלולה – מילים שאין מאחוריהן פעולה ממשית. כאשר בוחנים את מעשיהם של אותם משטרים, מתברר כי בפועל הם אינם באמת תומכים בהסלמה עם ישראל ואף לא ששים לחבק ארגונים המזוהים כזרועותיו של משטר האייתולות בטהרן. ההבדל בין הדימוי לבין המציאות בולט מתמיד.

חשדנות הדדית ואינטרס ישראלי

הפסגה חושפת לא רק את עמדתם כלפי ישראל, אלא בעיקר את יחסיהם בינם לבין עצמם. המשטרים הערביים חרדים זה מזה הרבה יותר משיחושו כלפי ישראל. חוסר האמון ההדדי הוא שגורם להם להישען לעיתים על הכוח הצבאי הישראלי שפועל אקטיבית מול היצרים החתרניים, מבלי שיידרשו הם להילחם, או להיכנס למתיחויות פנימיות.

ארדואן והמורשת העות’מאנית

דווקא הדמות המעניינת ביותר בהקשר זה היא נשיא טורקיה, רג’פ טאיפ ארדואן. בניסיונו לחזק את ההגמוניה הטורקית במזרח התיכון, הוא עושה שימוש בציר הסורי ובכוחותיו של אבו מוחמד אל-ג'ולאני כזרוע עקיפה להגברת השפעתו. דבריו, כהרגלו, מתובלים ברטוריקה בוטה ומתלהמת, אך במאזן הכוחות האזורי נטייתו הרדיקלית והיותו בן ברית מוצהר של תנועת האחים המוסלמים, מבודדת אותו יותר מאשר מעניקה לו לגיטימציה. יתרה מכך, בקרב מדינות ערב קיים זיכרון היסטורי צרוב – ימי האימפריה העות’מאנית והעול ששלטונם סימל עבור עמי האזור. עבור רבים, אותו פרק היסטורי עדיין נחשב כתקופה של כפייה ושל דיכוי, שנגמרה רק לפני מאה שנה. משום כך, רבים משכניו אינם ממהרים להעניק לו דריסת רגל מחודשת, אלא רואים בו איום מתמשך שעלול לערער שוב את היציבות האזורית.

ישראל כעושה העבודה המלוכלכת

בסופו של דבר, גם אם קולם הרשמי מהדהד בקולות ההסתייגות, בליבם מבינים רבים מן המנהיגים הערביים כי ישראל מבצעת בפועל את המשימה שהם עצמם חוששים למלא: בלימת ההתרחבות האיראנית והפגיעה בגורמי טרור המהווים איום על יציבות האזור כולו. העבודה נתפסת כ"מלוכלכת", שכן היא כרוכה בהפעלת כוח ישיר ובתגובה נחרצת, אך עבור מי שיושב על כס המלוכה או הנשיאות במזרח התיכון – היא מהווה הערובה לשימורו.

ולסיכום, אפשר לומר כי הכינוס הערבי-אסלאמיסטי האחרון שימש בעיקר כבמה ל"הוצאת קיטור", תוך שהוא חושף שוב את רשת המתחים והשנאות הפנימיות המאפיינות את העולם הערבי. הדברים מזכירים את הציטוט המפורסם של ג'ורג'י, הדמות שגילם אלון אבוטבול עליו השלום, בסרט "שתי אצבעות מצידון": "השיעים – דפקו אותם כל השנים, אז הם שונאים את כולם. הסונים – שונאים את מי שהראיס שלהם אמר להם לשנוא. הפלסטינים – שונאים אחד את השני. חוץ מזה, הם שונאים גם את האחרים. ועכשיו לכולם יש מכנה אחד: כולם מה זה שונאים, שונאים אותנו, הישראלים."

אלא שהיום יש הבדל משמעותי: לצד השנאה נשקפת גם יראה, ורבים מבינים שישראל איננה עוד הבעיה של המזרח התיכון. להפך – יותר ויותר משטרים קולטים כי דווקא נוכחותה ונחישותה הצבאית הופכות אותה לחלק מהפתרון שמגן גם עליהם מפני הכאוס האיראני והג’יהאדיסטי.