עסקאות החטופים שמתקיימות במסגרת הסכם הפסקת האש עם ארגון הטרור חמאס יכלו להתבצע באופן צנוע ודיסקרטי, שיכבד את השבים, את החללים ואת בני משפחותיהם. ואולי, אם אפשר בכלל לומר זאת, גם יציג את חמאס באור קצת יותר "אנושי", לפחות לנגד עיניהם העיוורות של קהלי יעד בזירה הערבית והבינלאומית, שאליהם מכוונת חמאס את מופעי התעמולה הציניים והשפלים שלה. אבל כשמדובר בחמאס, גם הליכים של מסירת חטופים, שלצערנו התווסף אליהם בשבוע שעבר גם הליך של מסירת גופות חללים, מתקיימים במתכונת של קרנבל תקשורתי ציני ומחריד לפי כללי טקס מתוכננים בקפידה ולפרטי פרטים, המשקפים את האידיאולוגיה הרצחנית של תנועת הטרור שמתפארת ב"הישגיה" ומעוניינת לפאר ולהלל את הערכים המעוותים של מה שהיא מכנה "ההתנגדות".

ניתוח תקשורתי של טקסי מסירת החטופים והחללים בכלי התקשורת המזוהים עם חמאס מאפשר לשרטט את הקווים המנחים של אוגדן כללי הטקס כפי שנקבעו על ידי "ועדת הטקסים" של חמאס, שלפיהם מתנהלים טקסי המסירה המוקפדים להחריד – טקסים שבעל כורחנו התמכרנו אליהם ומציפים אותנו בכל פעם מחדש ברגשות מעורבים של שמחה, כאב עצום, והרבה זעם וסלידה.

הקרנבל התקשורתי של מסירת החטופים והחללים מתחיל תמיד בסיקור מקדים של ההכנות המקדימות לטקס המסירה כדי להדגיש שמדובר בטקס בעל חשיבות שמתנהל באופן מוקפד. זה השלב שבו צוות הצילום והתיעוד של חמאס מוודא ששום פרט לא נשכח – המיקום, בימת הטקס עם המיצגים שעליה והמסרים המובילים של הטקס בשלוש שפות: ערבית, אנגלית ועברית (עתירת שגיאות כתיב וניסוח). המסרים והסלוגנים שבהם משתמשת חמאס לקוחים מהמסרים המובילים של נרטיב "הניצחון" שלה. המסר המחריד המרכזי שהתנוסס בכרזת ענק על בימת הטקס, מעל ארונותיהם של שירי ביבס וילדיה הרכים כפיר ואריאל ושל עודד ליפשיץ ז"ל, היה "נרצחו על ידי פושע המלחמה נתניהו באמצעות טילי מטוסי הקרב".

מסר ברוח זו בשפה העברית לא נפקד גם מכרזה שהוצמדה לכל אחד מארונות החללים עם תמונתו, תאריך חטיפתו ותאריך "הירצחו" על ידי "הכיבוש". את האמת המחרידה כולנו כבר יודעים: שירי ביבס וילדיה הרכים נרצחו באכזריות נוראית בשבי, זמן קצר לאחר שנחטפו. המרצחים השפלים לא הסתפקו ברצח בדם קר, אלא אף "טיפלו" בגופותיהם כדי להתאים את מצב הגופות לסיבת המוות שתוצג כמעט שנה לאחר מכן, במופע מסירת החללים: "נרצחו על ידי הכיבוש".

המסר: חמאס לא הושמדה

חמאס משקיעה מחשבה גם במיקום טקסי המסירה. הם נועדו להוכיח אחיזה מלאה בנקודות אסטרטגיות ברצועה וכן לחלוק כבוד למורשתם של סמלי התנועה ובראשם אדריכל מתקפת הטרור הרצחנית, יחיא סנואר, שהמתחם הסמוך לביתו שימש גם הוא נקודת מסירה של חטופים. חלק בלתי נפרד מפקודת ניהול הטקס מוקדשת להצגת נוכחותו של מסדר חמושים, הכולל עשרות מחבלים רעולי פנים בלבוש צבאי מלא ומוקפד. החמושים שפזורים במתחם הטקס מתועדים כשהם מצטלמים עם הקהל שמגיע לצפות בטקס ובעיקר עם ילדי ופעוטות עזה שמקומם אף פעם לא נפקד מהטקסים והם מתועדים ומצולמים ליד החמושים, מושאי הערצתם, כשהם עונדים לראשם את סרט הזרוע הצבאית.

התכלית השנייה, שלא פחות חשובה מבחינת חמאס, היא לחבר את נוכחותה בשטח לאהדה ולתמיכת הרחוב העזתי כדי לזכות בנקודות נוספות של לגיטימציה בדעת הקהל המקומית ואף הערבית. אבל לחמושים יש תפקיד משמעותי נוסף בטקס המכוון לדעת הקהל הישראלית: חמאס מעוניינת להשפיל את ישראל ולקעקע את תדמיתו של צה"ל כצבא בלתי מנוצח.

לשם כך מובלטים בטקס המוקפד חמושים הנושאים נשקים צה"ליים דוגמת "תבור" שתועד על ידי אחד מדוגמני הבית של הזרוע הצבאית בטקס מסירת החללים ביום חמישי האחרון (גם בטקס מסירתה של אגם ברגר לידי הצלב האדום הוצג נשק שלטענת חמאס נלקח מלוחם צה"ל). כמו כן תועדו חמושים מ"יחידת הצל" שאמונה על ניוד החטופים ואבטחתם, עושים סיבובי רהב במתחם הטקס בח'אן יונס, כשהם רכובים על טנדר מסוג RAM שלטענת חמאס נלקח מ"הכיבוש" בפשיטה של יום מתקפת הטרור הרצחנית ב-7 באוקטובר.

חמאס הקפידה לתעד גם את נוכחותם של אסירים עזתים ששוחררו בפעימות הקודמות והובאו ליציע הכבוד של טקס מסירת החללים. חמאס רואה בנוכחות האסירים חשיבות רבה הואיל ואחד ממסריה המובילים בנרטיב הניצחון גורס כי שחרור האסירים התאפשר רק הודות למתקפת ה-7 באוקטובר, לעמידתה האיתנה ולאי כניעתה ללחצים במשא ומתן שניהלה מול ישראל. המסר הזה מסייע לה גם לשכך את קולות מבקריה מבית שסבורים כי חמאס המיטה אסון נורא על רצועת עזה.

למרבה האירוניה והציניות ובאופן מקומם ביותר, התפקיד המרכזי ביותר בהצגה של חמאס שמור לחטופים המשתחררים ולמרבה הצער אף לחללים. צוות ההפקה מוודא שכל טקס יתחיל בתיעוד הובלת החטופים בליווי חמושים כשהם עונדים "תגי חטופים" ומועלים אל בימת הטקס, לא לפני שיוענקו להם תעודות שחרור חתומות בתוך אוגדן עם תמונה וכן "תשורות ומזכרות" במארז מיוחד שעליו מוטבע סמל הזרוע הצבאית של חמאס. בהנחיות הטקס של חמאס יש הקפדה גם על הופעה ולבוש של החטופים תוך הקפדה על כך שחיילים חטופים יופיעו על בימת הטקס במדי צבא. אפילו צמיד בצבעי דגל פלסטין מוצמד לזרועם של חלק מהחטופים לצורכי צילום, כפי שנראה למשל על פרק כף ידה של אגם ברגר בעת שנופפה לשלום.

הוראות הבימוי הנוקשות לחטופים נמשכות גם על בימת הטקס. בטרם יֵרדו מבימת הכבוד ויימסרו לנציגי הצלב האדום, החטופים נדרשים לנופף לשלום למצלמה ולקהל העזתי כשחיוך רחב נסוך על פניהם, ולהציג את תעודות השחרור. בחלק מהטקסים הונחו החטופים לשאת גם דברים הכוללים מסרי תודה והערכה לשוביהם על "היחס הטוב והחומל" וכמובן מסר לממשלת ישראל, שלפיו הדרך היחידה לשחרור חטופים עוברת אך ורק בבימות הטקס הציניות של חמאס. מסירתם של החטופים לידי הצלב האדום למעשה חותמת את הטקס המוקפד, אבל זו גם נקודת הזמן המועדפת מבחינת תקשורת חמאס לפרסם בשלל ערוציה סרטוני סיכום של טקס המסירה ה"מרשים" ובמקביל מפורסמים סרטונים ציניים להחריד עם אוסף "רגעים קסומים" של החטופים בתקופת השבי, דוגמת הסרטון של סאשה טרופנוב מבלה זמן איכות עם חכה בים וכן סרטון של קית' סיגל מעביר מסר ודברי ברכה לשוביו, על רקע הנוף הפסטורלי של חוף הים בעזה.

חמאס דורשת את "כל הקופה"

את האמת המרה על מה שעוברים החטופים בשבי הנורא כולנו ראינו בזעזוע רב בטקס המטלטל שבו נמסרו אלי שרעבי, אוהד בן עמי ואור לוי. אי אפשר היה להתעלם מעיניהם השקועות, הפנים החיוורות והרזון הקיצוני בעת שעשו דרכם כשלדים מהלכים לעבר בימת הטקס, לא לפני שגם הם "מילאו את תפקידם", כשחקנים ראשיים בהצגה הכי רעה בעיר.

חמאס לא מפסיקה לטעון השכם והערב שהיא מעוניינת בפעימת שחרור חטופים כוללת של "כולם תמורת כולם", אבל התמורה שחמאס דורשת אינה כוללת רק את שחרור האסירים אלא למעשה את "כל הקופה", כולל מימוש השלב השני של ההסכם שאמור לאפשר את שרידותה. זאת הסיבה שחמאס שוקדת בעקביות על הפיכת טקסי המסירה לבלתי נסבלים מבחינתה של ישראל, ולא מסתמן שהיא תחדל לעשות זאת ללא מהלך ישראלי שיאלץ אותה לחדול מכך.

ממבט ראשון נראה לנו שבכל טקס מסירה התפאורה היא אותה תפאורה, הניצבים אותם ניצבים, הבמה אותה במה והסיסמאות כמעט אותן סיסמאות. אבל בכל טקס חמאס שומרת מקום ל"הפתעה" חדשה, שמהווה עליית מדרגה בסולם הציניות הרוע והאכזריות. זה בדיוק מה שראינו גם בפעימת שחרור החטופים בשבת האחרונה כאשר למרבה התדהמה ניגש הצלם המרכזי של גדודי אלקסאם לעומר שם-טוב והנחה אותו לנשק את ראשיהם של המחבלים החמושים שניצבו לידו על בימת הטקס כדי להנציח את הרגע המביך והמשפיל – רגע שימונף זמן קצר לאחר מכן בכל ערוצי התקשורת של חמאס ושות'. הנשיקה המאולצת של עומר היא "צפרדע" שישראלים רבים אולי מוכנים לבלוע. אין ספק, זהו רגע מעורר סלידה והבטן מתהפכת, אבל המחשבות ממוקדות ברגעים אלה דווקא בציפייה שהחטופים יימסרו לכוחותינו ויתחילו את המסע הביתה לשטח מדינת ישראל.

אבל טעה מי שחשב שתם הטקס לאחר העברת החטופים לידי "בובות" הצלב האדום. בחמאס הכינו הפתעה נוספת שהתעלתה על כל קודמותיה בסולם הרוע והאכזריות – סרטון המתעד את החטופים גיא גלבוע ואביתר דוד יושבים ברכב שהוביל אותם לנקודה קרובה לבימת הטקס כדי לצפות בעיניים כלות בשחרור חבריהם. דלת הרכב נפתחה אל מול בימת הטקס וגיא ואביתר נשאלים על ידי אחד מיושבי הרכב בעברית: "איך אתם מרגישים עכשיו?" בכך ניתן להם האות להעביר מסר לממשלה ולהתחנן לשחרורם ולסיום הסבל הנוראי שהם עוברים בשבי כאשר בסיום המסר המצמית המצלמה מנציחה את סגירת דלת הרכב.

אין ספק שחמאס יודעת היטב מהן נקודות התורפה של הציבור הישראלי והיא תמשיך לכוון לבטן הרכה שלו באמצעות הקלף החזק שהיא אוחזת בו: החטופים החיים והחללים. השאלה שעולה ומתחדדת בעקבות הטקסים השפלים הללו היא מדוע בכלל חשוב להתמקד במופעי השחרור של חמאס, לצפות בהם ואף לנתח אותם? האם זה אמור להפתיע מישהו מאיתנו? ודאי שלא.

האם "חמאס הפקות בע"מ" תמשיך להעלות את המופעים הללו על הבימות בעזה ו"לשכלל" אותם במיצגים של רוע ואכזריות? כל עוד יהיו בידיה חטופים חיים וגופות חללים, ודאי שכן. נראה שהחשיבות הרבה שיש בכך היא לצרוב דווקא את התודעה שלנו. אבל לא בנרטיבים שחמאס רוצה להחדיר לנו לתודעה, אלא דווקא במה שידענו והדחקנו, או אולי אפילו סירבנו לצרוב בתודעתנו כהנהגה וכאומה, בשנים הרבות שקדמו למתקפה הרצחנית. אם הטקסים המחרידים הללו ייצרבו לנו בתודעה ויטלטלו לנו את הזיכרון המתקהה, בכל פעם שתהיה לנו נטייה לשכוח מיהו האויב שניצב מולנו וכיצד יש לנהוג בו אם חפצי חיים אנחנו, אולי אפשר יהיה לומר שצוותי ההפקה והבימוי של חמאס וטקסי המסירה שהם הפיקו בתכנון מקדים ובמחשבה רבה אכן לקחו חלק בעיצוב תודעתנו ובתהליך הארוך של התיקון הלאומי שלנו. הלוואי.