הדרג המדיני הנוכחי בישראל נתפס כמי שמנסה להתחמק מאחריותו לאירועי ה-7 באוקטובר. יש בזה הרבה מן האמת. ה"ברכות" ששיגרו אנשי הממשלה לרמטכ"ל המתפטר, בנוסח "טוב שעשה כך, מצדיעים לו", מבלי להזכיר באותה נשימה את הבושה הגדולה והצניעות שאמורות לעטוף כל צעד שלהם בתקופה זו – מביישות. אך השיח סביב הנושא הזה חומק מן העיקר.

יש נטייה לחלק את האחריות לאירועי ה-7 באוקטובר, וגם למה שקרה לאחר מכן – את ההצלחות ואת הכישלונות – לתחומים צבאיים ולתחומים מדיניים. אך האמת היא שההשפעה ההדדית של שני הדרגים זה על זה גדולה מכדי להפריד ביניהם. ההפרדה הדיכוטומית היא-היא זריקת האחריות האמיתית.

מי אחראי על הקונספציה?

קצרה היריעה מכדי לפרט את כל הגורמים להיווצרותה של קונספציית ה-7 באוקטובר. האחריות המודיעינית של אמ"ן ושל שאר גופי המודיעין ברורה, ואין חולק עליה. אך מה שגרם לכישלון המודיעיני הזה הוא היעדר תרבות ביקורתית אמיתית.

אחריותם של צה"ל, ושל קהיליית המודיעין בכלל, היא לבחון את אמיתוּת התפיסות שלהם, שמובילות בסופו של דבר להערכות המודיעין המגיעות אל הדרג המדיני. מספיק לשמוע את תת-אלוף במיל' איתי ברון, מי שהיה בעבר ראש חטיבת המחקר באמ"ן וחזר לתפקיד לאחר ה-7 באוקטובר, כדי להבין שלא כך המצב בתוך הצבא: "אם יש לנו כזה מידע, והמידע הוא איכותי, אז זה מאוד חיזק את התרבות הזאת של 'אנחנו יודעים כי לא יכול להיות שאנחנו לא יודעים'"^[1]. הנחת המוצא המקצועית שאפשר להגיע למצב שבו אנחנו יודעים ומבינים את המציאות לאשורה, היא זו שעומדת בלב הכשל.

לאחר מלחמת יום הכיפורים הוקמה באמ"ן מחלקת הבקרה, הידועה גם בשם "איפכא מסתברא". מחלקה זו תפקידה לאתגר את אמ"ן ואת תפיסותיו עוד לפני שאלו מגיעות לדרג המדיני. אך גם כלי זה, וכלים אחרים דוגמת צוותים אדומים (צוותים שתפקידם לחשוב מבעד לעיני האויב), הוכחו כלא יעילים אל מול תרבות של זחיחות, ולראיה החלטת צה"ל להגדיל את מחלקת הבקרה ואת סמכויותיה לאחר אירועי ה-7 באוקטובר לאור כישלונה.

אך האחריות המודיעינית לא נעצרת בצה"ל או בגופי המודיעין האחרים. על הדרג המדיני מוטלת האחריות להטיל ספק מקצועי בהערכות המודיעיניות. לדרג המדיני יש את הסמכות והאחריות לדרוש חוות דעת נוספות, ולשים היגיון בריא בתוך סל השיקולים. לדרגים המקצועיים, מן הצד השני, יש את האחריות לספק למדינאים כל מידע שעשוי להיות רלוונטי על מנת לאפשר להם לקבל את ההחלטות הנכונות, וראוי שיביאו מידע זה כשהוא מעובד מבחינה מקצועית בלבד ולא מבחינה אידיאולוגית.

מי אחראי על העמידה ביעדים?

לא רק בהערכות המודיעיניות חייב הדרג המדיני להטיל ספק, אלא בכל מה שיוצא מתוך הצבא: יעדים אסטרטגיים ותוכניות פעולה להשגת יעדים אלו, גם הם חייבים לעמוד למבחן. אמירות הנשמעות בתקופה זו על ידי שרים בממשלה, המאשימים את הצבא בכך שניסה להתחמק מעמידה ביעדים ברורים, הן לא פחות מרשלנות. על הדרג המדיני מוטלת החובה להגדיר יעדים ברורים שלפיהם יכול הצבא לתכנן את תוכניותיו ואת אופן פעולתו.

ניקח לדוגמא את יעד מספר 2 של מלחמת חרבות ברזל, כפי שהוגדר על ידי הדרג המדיני: הסרת שלטון החמאס ברצועה.

מספיק לקרוא מעט חדשות כדי להבין שזה לא המצב ברצועת עזה, גם בשלב שבו כבר מתקיימת עסקת חטופים בפועל.

הטענה שנשמעת על ידי חברי ממשלה היא שהדרג הצבאי חושש מהשליטה על האוכלוסייה האזרחית ומנסה להימנע מכך, וכתוצאה מכך חמאס הוא עדיין הגוף בעל הכוח הרב ביותר ברצועה. מחדל הסיוע ההומניטרי הנכנס לרצועה ללא שליטה, וחוסר נקיטת הפעולות המדיניות המתאימות כדי לוודא מי מחלק את האוכל ברצועה, מתורצים על ידי הדרג המדיני בכך ש"ראשי הצבא אינם התקפיים מספיק", ולכן הם דורשים את התפטרותם מכאן, הברכות לרמטכ"ל היוצא.

למי נוח המצב הקיים?

האמת היא שזוהי האחריות של הדרג המדיני לבצע בקרה על ההתקדמות בהשגת היעדים שהציב. ויש לו שלל אופציות אחרות לקדם זאת, אם הצבא אינו מצליח. אז איפה הפער?

• במבנה המערכת הנוכחי, אין לדרג המדיני כלים מקצועיים להטיל ספק במה שאומר הצבא. אין אף גוף אזרחי המסוגל להניח בידי הממשלה תוכניות חלופיות, או הערכות מודיעיניות נוספות. בחירה מתוך חלופות היא עיקרון בסיסי בתהליכי קבלת החלטות תקניים, וזו אינה יכולה להתקיים במציאות כזו.

  
  

• הגדרת המונח "ביטחון לאומי" משתנה בהיקפה ובתוכנה. יש שמכילים בו תחומים חברתיים בשל העובדה שגם הם בעקיפין משפיעים על הביטחון הלאומי, ויש שמצמצמים את ההגדרה לתחומי ביטחון גרידא. אך אין חולק כי ביטחון לאומי כולל יותר מהתמודדות עם איומים צבאיים. מקובל לראות את הביטחון הלאומי ככולל גם נושאים דיפלומטיים, מדיניים וכלכליים, שלהם יש השפעה ישירה וברורה על הביטחון הלאומי. אולם למרות מורכבות הנושא, מי שנחשב ל"מעריך הלאומי" הוא ראש אמ"ן, על אף שסל השיקולים שלו מצומצם לשיקולים צבאיים. מונופול הידע הקיים בגופים המקצועיים בתחומי המודיעין, התכנון ועוד לא זו בלבד שמונע מהדרג המדיני להטיל ספק ולבחור בין חלופות, אלא גם מצמצם את העיסוק בביטחון לאומי לרובד הצבאי בלבד. גם אם נעשים מהלכים מדיניים, הם נעשים במנותק מאלו הצבאיים, ואת זה אפשר לראות בבירור במצב הנוכחי ברצועת עזה, שם המהלך הצבאי לא היווה מנוף למהלך מדיני משמעותי שיחליף את שלטון חמאס.

  
  

• אין די סנכרון בין גופי הביטחון והמודיעין השונים. מבנה מערכת הביטחון הישראלית סבוך ומפוזר. יש גופי מודיעין בצה"ל, בשב"כ ובמוסד. יש גופי תכנון במשרד הביטחון ובצה"ל. יש גופי מחקר בצה"ל, במשרד החוץ ועוד. עם זאת, אין בישראל גוף יעיל שיבצע סנכרון בין הגופים האלו, וחשוב מכך, אין סנכרון בין הדרג המקצועי לדרג המדיני שאמון על קבלת ההחלטות. מי שאמון על עבודת הסנכרון הזו הוא המל"ל, שסובל מאז הקמתו מחוסר ביעילות וחוסר בסמכות ממשית. ההפרדה בעבודה ביום-יום בין המקצוע לבין קבלת ההחלטות עומדת כבר שנים רבות בבסיס הליקויים בעבודת מערכת הביטחון. כל שיתוף פעולה הוא מקרי, נסיבתי ולא פרי מנגנון משומן ויעיל.

  
  

• ישנו רובד שלם, זה שנמצא בין היעדים הגדולים שמציבה הממשלה (אם בכלל) לבין התוכניות האופרטיביות הצבאיות, שנשאר ריק. מטרות המלחמה כפי שהוגדרו הן אמורפיות במידה מסוימת. מיטוט היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס הוא מטרה גדולה, שהפן הצבאי הוא רק שלב אחד בהשגתה. אומנם הכרעה צבאית היא אכן תנאי מקדים להחלפת השלטון האזרחי, אך ההיסטוריה מלמדת שגם לאחר תבוסה צבאית יש לבצע מהלך מהיר של תפיסת תחומי החיים האזרחיים מבלי להשאיר ואקום. עניין זה לא הוגדר כראוי, והוואקום השאיר את חמאס כגורם השלטוני החזק ברצועה.

  
  

קל לשייך את הכישלון הזה לשיטת הפשיטות שנקט צה"ל החל מחודש מרץ 2024, אך שיטה זו היא נגזרת של חוסר הבהירות של מטרות המלחמה, של חוסר בביצוע בקרה על מטרות אלו, וכמובן של חוסר בחלק המדיני של המטרות האלו. ללא החלק המדיני, המהלך הצבאי הוא סיזיפי.

• נוחות. הנתק בין הדרגים נוח לכולם. לממשלה נוח שיש לה את מי להאשים, ולצבא נוח לקבוע עובדות בשטח.

  הממשלה יכולה להתגאות בכך שהיא מציבה מטרות למלחמה, למרות שהן חלקיות, עמומות ולמרות שלא נעשים מספיק מאמצים להשיגן. מנגד, הצבא יכול להתגאות בהישגים צבאיים, גם אם אלו תואמים את מטרותיו ולא את המטרות שהוגדרו על ידי הדרג המדיני.

  
  

נוחות, במצבים האלו, היא ההפך מאחריות. היחסים בין הדרג הצבאי והדרג המדיני בנויים באופן עקום עוד מימי דוד בן-גוריון. מבנה המערכת הביטחונית לא יעיל, לא מאפשר סנכרון בין גופים, מקנה מונופול של ידע ושל דעה לדרגים המקצועיים על פני אלו האמורים להתוות את המדיניות, ובעיקר מייצר תרבות של התחמקות מאחריות. טוב עשו הרמטכ"ל ואלוף פיקוד הדרום שמימשו את אחריותם, וטוב תעשה הממשלה אם בשלב מסוים תפדה גם היא את תלוש האחריות שלה.

עם זאת, אחריות אינה עניין פרסונלי. התפטרות היא לא הפתרון לבעיה האמיתית, כפי שמינוי כזה או אחר אינו הפתרון. האחריות האמיתית נמצאת ביציאה מאזור הנוחות של מערכת הביטחון, והיא לפרק את מבנה המערכת ולהרכיבה מחדש.

^[1] מתוך כתבה בN12-

https://www.mako.co.il/news-military/036814c74a0e1910/Article-ab8e98f4a763391026.htm "הבכיר לשעבר מזהיר: "7 באוקטובר עלול לפגוש אותנו שוב"