"מי שלא לומד מההיסטוריה, נידון לחזור עליה", קבע הפילוסוף ג'ורג' סנטיאנה. נדמה כי אזהרה זו עומדת בבסיס השיבה המתמדת של השיח הביטחוני אל נהר הליטאני כקו הגבול הצפוני של ישראל. ההיסטוריה מלמדת אותנו פעם אחר פעם, לרוב במחיר דמים יקר, כי גבולות הנשענים על מכשולים טבעיים מספקים הגנה יציבה ובת-קיימא יותר מכל הסדר מדיני או אמצעי טכנולוגי מתקדם.

נהר הליטאני מהווה מקרה בוחן מובהק ליתרון האסטרטגי של גבול טבעי. בדומה לנהר הירדן במזרח, הליטאני נתפס בראייה ביטחונית כחיץ הצפוני המתבקש של המדינה – וזאת עוד לפני שנדרשנו לזיקה ההיסטורית והמקראית של עם ישראל לחבל ארץ זה.

על אף ששמו של הליטאני שגור בפי הישראלים בשל המבצעים הצבאיים הרבים שנערכו בגזרתו, מעטים בקיאים בעומק הקשר ההיסטורי בינו לבין סוגיות ביטחוניות הכרוכות בתולדות ארץ ישראל. עוד פחות הם אלו שזכו להכיר מקרוב את המאפיינים הטופוגרפיים הייחודיים של הנהר, המקנים לו את חשיבותו האסטרטגית.

כדי לעמוד על משמעותו של "סעיף הקרקע" בביטחון הלאומי, יש להכיר את מבנה הנהר. הליטאני, הארוך בנהרות לבנון (כ-170 ק"מ), מחולק לארבעה מקטעים גיאוגרפיים עיקריים:

1. המוצא: אזור בעלבכ בצפון-מזרח לבנון.

2. הזרימה הדרומית: לאורך הבקעא עד סמוך לעיירה מרג' עיון וגבול ישראל.

3. "ברך הליטאני": נקודה קריטית במרחק של כ-4 ק"מ בלבד מגבול ישראל, שבה הנהר פונה בחדות מערבה.

4. ההתחתרות מערבה: ערוץ עמוק ומצוקי הנשפך לים התיכון מצפון לצור, ובמרחק ממוצע של כ-29 ק"מ מהגבול הנוכחי.

   
   

עיקר הדיון האסטרטגי הנוגע לגבולה הטבעי - הצפוני של ישראל, מתמקד בשני המקטעים האחרונים. "ברך הליטאני", המקבילה לאצבע הגליל, והקניון העמוק הממשיך ממנה לים, הם אלו שמייצרים את המכשול הטבעי והמבוצר ביותר. הבנת המאפיינים הללו היא המפתח לתפיסת ביטחון מבוססת מציאות, המכירה בכך שבתנאי שטח הרריים, לגיאוגרפיה יש משקל ששום הסכם אינו יכול להחליף.

מרכיב הקרקע בתפישות הביטחון לאורך השנים

לאורך תולדות העמים במזרח התיכון, שימשו שני מקטעיו האחרונים של הליטאני כגבול הטבעי שעיצב את גבולותיהן המדיניים – ביטחוניים, של יישויות יריבות. אין זו רק תאוריה צבאית מודרנית, העדויות הארכיאולוגיות הפזורות בדרום לבנון מספרות את סיפורו של הנהר כמכשול אסטרטגי משחר ההיסטוריה . דוגמא מובהקת לכך היא קלעת א-שקיף ("מבצר הצוק" בערבית), המוכר בשמו המקורי הצרפתי "בופור" ( Beaufort – "המבצר היפה"), שהוקם על ידי הצלבנים בשנת 1139 בסמוך לכפר ארנון, במקום אסטרטגי החולש על מצוקי הליטאני. לאורך שנים ניצלו הישובים שהוקמו על הליטאני את גדות הנהר המצוקיות כחיץ טבעי, בין הגליל העליון לבין עומק לבנון. הבחירה בנהר כקו הגנה אינה עניין של נוחות, אלא הכרה בכוחה של הקרקע: בעולם שבו טכנולוגיות משתנות, הסכמים מופרים ומשטרים מתחלפים, המצוקים והנהר נותרים המכשול היציב ביותר בפני פלישה והגורם המכריע בעיצוב מרחב הביטחון. את היתרון האסטרטגי שמעניק הנהר לא ניתן להחליף במילים, אלא רק בביטחון המבוסס על  "מרכיב הקרקע".

ההכרה בליטאני כחיץ אסטרטגי אינה נחלת הדורות האחרונים בלבד. כבר במאה השלישית לפנה"ס, שימש הנהר כגבול הצפוני של שלטון התלמים באזור. במשך כמאה שנים הוא היווה מכשול גיאוגרפי אפקטיבי, שבלם את שאיפותיהם הטריטוריאליות של הסלאוקים כלפי ארץ ישראל.

עם זאת, העיצוב המדיני המודרני של הגבול הושפע ממשחקי כוחות אימפריאליים. הסכם סייקס-פיקו ב-1916 הותיר את הליטאני ואת חלקיו הנרחבים של הגליל תחת שליטה צרפתית. אולם, עם סיום מלחמת העולם הראשונה ופרסום הצהרת בלפור ב-1917, ביקשה התנועה הציונית לעדכן את המפות בהתאם לצרכים הקיומיים של הבית הלאומי המתהווה.

בפברואר 1919, לקראת אישור המנדט הבריטי על ארץ ישראל, הציגו חיים וייצמן ונחום סוקולוב, בשם התנועה הציונית, תוכנית לממשלת בריטניה, בה הוגדר נהר הליטאני, עד 25 מיילים צפונית ל"ברך" הליטני, כגבולה הצפוני של ארץ ישראל. הייתה זו דרישה מינימלית הכרחית למימוש הבית היהודי הלאומי. הנימוק המרכזי היה כלכלי-קיומי: הבטחת השליטה במקורות המים החיוניים להתיישבות ולחקלאות. מאחורי דרישה זו עמד היגיון ביטחוני מובהק – ההבנה כי לא ניתן להגן על משאבים חיוניים אלו ללא גבולות טבעיים בני הגנה. למרות תמיכת נשיא ארה"ב וודרו וילסון, נדחתה ההצעה על ידי ראש הממשלה הבריטי לויד ג'ורג', שהעדיף להיצמד להגדרה המקראית של "מדן ועד באר שבע". דחייה זו היא שקיבעה את הגבולות המלאכותיים בין ישראל ללבנון, גבולות המעצבים את המציאות הביטחונית המורכבת עד ימינו.

הוכחה נוספת להיות נהר הליטאני מכשול טבעי משמעותי, הוכחה בקרב שהתרחש ביוני 1941 במהלך המערכה בסוריה ולבנון במלחמת העולם השנייה. כוחות קומנדו בריטיים ואוסטרליים תקפו את כוחות צרפת של וישי, כשבמוקד המבצע עמדה תפיסת הגשרים על הנהר. קדם לקרב זה מבצע בו חוליית פלמ"ח בפיקודו של יגאל אלון, הצליחה לתפוס את הגשרים על הליטאני באזור מרג' עיון, אך הסתבכותו של הכוח האוסטרלי מנעה חבירה ושימוש בגשרים. לאחר שהחזיקו בגשרים כ-24 שעות, נסוגו הפלמ"חניקים והצבא הצרפתי המגן פוצץ את הגשרים. כוח אחר, בפיקודו של משה דיין, נשלח לתפוס גשרים אסטרטגיים על הנהר, באזור איסקנדרון, כעשרה קילומטרים צפונית לראש הנקרה, בכדי למנוע את פיצוצם על ידי כוחות וישי. בדרכם נתקלו ביחידה צרפתית וכבשו מבנה של המשטרה, המזוהה עם שרידי מצודה עתיקה, באזור הכפר הלבנוני אל-מנצורי, בנקודת מפתח לשליטה על המעבר צפונה לעבר ביירות. בקרב שהתפתח נפצע משה דיין ואיבד את עינו, אך עם זאת הכוח החזיק במקום עד שהגיעו אליו החיילים האוסטרלים בדרכם צפונה. 

גם במלחמת העצמאות הוכיח נהר הליטאני את תפקידו המכריע כקו הגנה טבעי. בסיומו של מבצע חירם, לאחר שצה"ל כבש את הגליל כולו, נסוג "צבא ההצלה" של קאוקג'י לעומק לבנון. הערבים הנסוגים פיצצו את הגשרים על הליטאני והתבצרו לאורכו, מתוך הבנה צבאית פשוטה: הנהר הוא המחסום היחיד שיכול לבלום את התקדמות כוחות צה"ל צפונה. באותם ימים, לוחמי חטיבת כרמלי חצו את הגבול, כבשו 14 כפרים לבנוניים והגיעו עד לגדת הליטאני. השטח הוחזק במשך חודשים, ורק הסכם שביתת הנשק ב-1949 הסיג את כוחותינו לקו המנדטורי. כך, באופן פרדוקסלי, עוצב הגבול הצפוני המוכר לנו כיום, דווקא על ידי ויתור מדיני על המכשול הטבעי המוכח – הליטאני.

במרץ 1978, בחלוף שלושה עשורים ממבצע חירם ובעקבות הפיגוע הרצחני ב"אוטובוס הדמים" בכביש החוף, יצא צה"ל למבצע ליטאני. המטרה הייתה ברורה: פירוק תשתיות הטרור שפעלו בחופשיות בדרום לבנון. צה"ל דחק את כוחות אש"ף אל מעבר לנהר והחזיק בשטח כשלושה חודשים, אך נסיגתו חזרה לקו הבינלאומי הוכיחה כי ללא נוכחות קבועה, הריק הביטחוני מתמלא במהירות.

המעגל התרחב בשנת 1982 עת יצא צה"ל למבצע שלום הגליל, היא מלחמת לבנון הראשונה. מרחב הליטאני נכבש וכוחות צה"ל הגיעו למקטעיו הצפוניים של הנהר, באזור אגם קרעון. ב1985- נסוג צה"ל מרוב השטחים בהם שהה, כולל הנהר עצמו, למעט אזור "ברך הליטאני" שנותר חלק מרצועת הביטחון, בה פעלו צה"ל וצד"ל עד הנסיגה מדרום לבנון בשנת 2000.

כישלון הגישה המדינית בלט במיוחד לאחר מלחמת לבנון השנייה ב-2006. צה"ל אמנם לא הגיע עד לליטאני אך החלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם הבטיחה לישראל אזור ביטחון נקי מחזבאללה עד לנהר הליטאני, בחסות כוח או"ם וצבא לבנון. אלא שההיסטוריה שוב חזרה על עצמה: הנייר לא עצר דבר. חזבאללה שב והתמקם מדרום לנהר, בנה תשתיות טרור ענפות והפך את מרחב דרום לבנון לאיום אסטרטגי חסר תקדים.

טבח שמחת תורה ב-7 באוקטובר 2023, וההסלמה שבאה בעקבותיו בצפון, הפכו את דרישת ישראל לנסיגת חזבאללה אל מעבר לליטאני מצורך דיפלומטי למשימה מבצעית קיומית. במלחמת התקומה ("חרבות ברזל") שב צה"ל לפעול במרחב הנהר כחלק מהתמרון הקרקעי, מתוך מטרה להסיר את האיום הישיר מעל יישובי הגליל. 

כעת, המעגל ההיסטורי ניצב שוב בנקודת פתיחה. השיח על כיבוש המרחב עד הליטאני וטיהורו ממחבלים אינו רק עניין טקטי, אלא שאלה של תפיסת ביטחון לאומית: האם מדינת ישראל תמשיך במדיניות ה"דלת המסתובבת" – כניסה ונסיגה לסירוגין תחת אמתלות שונות – או שתשכיל ללמוד מההיסטוריה כי רק אחיזה בחיץ הטבעי והמצוקי של הליטאני תבטיח שקט לדורות?

תובנות וסיכום

אין עוררין כי נהר הליטאני מהווה מכשול טבעי, כחלק מקו הגנה קדמי שביכולתו להרחיק ירי מנגד ולהקשות משמעותית על חדירת כוחות אויב בגבולה הצפוני המנדטורי של מדינת ישראל. עשורים של מערכות צבאיות הוכיחו כי הגנה על יישובי הגליל העליון מחייבת את הרחקת האיום הישיר אל מעבר לתוואי הנהר. 

הניסיון המצטבר מלמד כי נוכחות אויב מדרום לליטאני מהווה סכנה ישירה ומוחשית לאזרחי ישראל, ללא קשר לקיומם של הסכמים בחסות האו"ם או המעצמות. ההיסטוריה הוכיחה כי בהיעדר פרטנר ליישום הסכמות, הדרך היחידה להבטיח שקט היא שליטה ישראלית ישירה במרחב שבין הגבול הבינלאומי לנהר.

מעבר לצורך הביטחוני, לישראל זכויות תנ"כיות והיסטוריות עמוקות בדרום לבנון – החל משטחי עמק עיון השייכים לחקלאי מטולה ועד לזיקה ההיסטורית לחבל ארץ זה. הזכות ליציבות ולריבונות בגבולות בטוחים מחייבת עדכון של המציאות בשטח. הגבולות ששורטטו בראשית המאה ה-20 תחת אינטרסים אימפריאליים (סייקס-פיקו) אינם רלוונטיים בהכרח לאיומי המאה ה-21. את הטעות שבנסיגה בשנת 2000 לא ניתן להשיב, אך ניתן וצריך לתקן את המציאות כעת. אסור לנו להוסיף ולתת מבטחנו בהחלטות או"ם חסרות אחיזה, בכוחות בינלאומיים חסרי אונים ובוודאי שלא במשטרים ומנהיגים ערבים, שאינם נמנים על התנועה הציונית וחפצים בהשמדתנו. 

לקראת יום העצמאות ה-78 של מדינת ישראל, ולאחר הטלטלה הלאומית של אוקטובר 2023, הגיעה העת לעיצוב מחדש של המרחב. כשם שנעשה הדבר עם סיפוח רמת הגולן ב-1981, יש עתה הזדמנות היסטורית להשלים את המלאכה עם קיבוע גבולות בני-הגנה: בצפון – על בסיס הליטאני; במזרח - עם החלת ריבונות בבקעת הירדן ובשטחי יהודה ושומרון; בדרום-מערב עם השבת ההתיישבות היהודית לרצועת עזה, כתיקון לעוולת הגירוש שפגעה בלכידותנו ובביטחוננו. על כל אויב השואף להשמידנו לשלם מחיר טריטוריאלי כבד. מדינת לבנון, שלא השכילה להשליט מרות על דרומה, מאז ימי ה"פתחלנד" בשנות ה-70, צריכה להיפרד מהמרחב הנושק לגדתו הדרומית של הליטאני, ולהשיב מיידית את השטחים החקלאיים של מטולה לבעליהם החוקיים.

לסיכום, המציאות המשתנה במזרח התיכון מחייבת אותנו לשוב אל "סעיף הקרקע", כמרכיב מהותי בתפיסת הביטחון. ההיסטוריה מימי התנ"ך, דרך הצלבנים בבופור ועד למבצעי צה"ל המודרניים, מוכיחה כי הסדרים מדיניים הם משענת קנה רצוץ ללא עומק אסטרטגי פיזי. כדי למנוע את החזרתיות על טעויות היסטוריות כואבות, על מקבלי ההחלטות להכיר בכך שנדרשת שליטה מבצעית או חיץ אפקטיבי בקו נהר הליטאני, המכשול הטבעי האחרון לפני גבולות המדינה, כדי להבטיח הגנה מירבית לתושבי הצפון. כעיקרון מוביל במדיניות הישראלית עלינו להפסיק להישען על "חומות של נייר" ולשוב ולהישען על יתרון הטופוגרפיה, המוכח והיציב מכל הסכם.

המאמר נכתב על דעת הכותב בלבד ואינו משקף את עמדת המכון